אני
אני מתניע את המכונית. סוחט את המצערת עד דק, נושם מלוא החופן
את אדי הדיזל הריחניים הנפלטים מהאגזוז המפויח, מתרווח על כסא
העור המוגן ברשת החרוזים ובוהה בצווארו המתנודד קלות של בובת
הכלב הממוצבת על הדשבורד. על הכביש הפנוי משייטות בנינוחות אין
קץ מכוניות בודדות, כולן סינטתיות וחסרות ייחוד. במרץ שאינו
יודע שובע אני חותך במהירות מימין, מאגף בתכליתיות משמאל,
מצפצף ומאותת בפרעות כל אימת שמכונית סוררת מנסה לגנוב לי את
הנתיב, את תשומת הלב או מספר שניות הכרחי. זה דקות מספר שאני
נוסע ואת מנוחתי טרם הטריד רמזור מהבהב וכל סממן של אכיפת חוק
לא הדיר שינה מעיניי הפקוחות והמפוקסות במטרה. אני מציץ בשעון
הדיגיטלי המהבהב באור יקרות המורה כי הדקות והשניות הולכות
ונוקפות מעצמן, במין משב רוח בודד של עצמאות בים השליטה העצמית
שלי. אני לוחץ בחוזקה על הגז, המחוג הקטן והתזזיתי הלכוד מתחת
למעטה המגן של הפלסטיק, מתחיל לטפס למעלה - גומע עוד פסיק קטן,
מצליח בכוחותיו האחרונים לחצות את המספר ''140'' ונוחת, תשוש
ומחוסר כוחות למורדותיו הבלתי ניתנים למעבר של ''150''. אני
חוצה את המחלף במהירות מסחררת. מן החלון הפתוח למחצה פורצות
לחלל האוטו, לאוטוקרטיה הפרטית שלי, משבי רוח חזקים, מלווים
ברעשים מפוקקי האוזניים של חריכת האוויר במהירות הבלתי נתפסת
של המכונית. אי אפשר להתרכז לשניה אחת. האדרנלין מפעפע בכל
הורידים ושולח קרני אור וזיעה לכל אברי הגוף. אני מתמתח בכיסא,
ממצמץ בעפעפיי תכופות ולוטש את עיניי לעבר הפנייה המתקרבת. מצד
ימין מבצבצת דמות אנושית, פסיק ברחבי האוטוסטרדה הפנויה, מניף
את יד ימינו בזווית ישרה, מבליט את האצבע המורה קדימה, מנסה
לשווא לזכות לרחמים בממלכה הנוקשה וחסרת האנושיות של הכביש
המהיר. בין סבך המאווים האישיים המשתלטים על הנפש ביחד עם
הטורים הגבוהים וחיכוך הצמיגים היבשים והקרירים על האספלט
הלוהט אין פנאי לזולת. פסיק. אור אדום ומהבהב עוצר את ההסתערות
בפתאומיות. הגבולות והמחיצות שהודחקו במשך הדקות האחרונות כמו
צצים מבעד לחושך ומתוך נבכי השכחה ומתייצבים בשיא אונם אל מול
עיניי המרצדות. אני ראשון בתור. מאחוריי הולכות ומשתרכות
מכוניות חסרות פנים, גיוון וייחוד. כולן מסמורטטות, אכולות
חלודה ומחרחרות בקולם הסדוק של האגזוזים את שיר שנות חוסר
ההשקעה והדאגה. אני מתופף בעצבנות על רקמת המשי העוטפת את
ההגה, רוקע ברגליי תכיפות על השטיחון המונח לרגליי, ומחכה לרגע
בו אשתחרר מהשדים והרוחות אל הרוח החופשית של הנסיעה. אני
מחליט לא לחכות, מתקדם, לאט לאט, מפנה את ראשי ימינה ושמאלה
לבדוק כי הדרך פנויה ממכוניות, ולוחץ על הדוושה.
הוא
הוא ירד מן הבית. איוושת הרכב נשמעה למרחוק. וווורונגגג. הוא
התניע. התקדם. במכונית הסובארו שלו, העמוסה עד להתפקע במיני
עטיפות של ממתקים חצי אכולים ובקבוקי בירה ריקים, הוא הרגיש
כמו בבית. על השמשה האחורית, בצדה השמאלי ומעלה האבק, הודבק
סטיקר ישן, מט ליפול, שהדבק כבר נזל ממנו כמעט לגמרי, ועליו
הכיתוב ''זכור את יום השבת לקודשו''. הנהג, כיפה סרוגה נאחזת
בשיער ראשו המדובלל בעזרת סיכת מתכת קטנה, היה גבר גבוה, חזק
ונוקשה. היקף ירכיו היה כשל קרנף בספארי, ועצמות לחייו
הבולטות, ביחד עם אפו הפחוס ושפתיו העבות, שיוו לו מראה מאיים
מאין כמוהו. על אף חזותו החיצונית הנוקשה, היה נהג זהיר שבמשך
עשרות שנות נהיגה לא דבק בו רבב, ולו דו''ח חניה אחד קטן
לרפואה לא ניתן היה למצוא בארכיון משטרת התנועה. הוא הושיט את
ידו השעירה, אותה עיטרה בפרקה שרשרת זהב ובחיבורה תליון זהב
מצלצל ובוהק, אל עבר תא הכפפות, פתחו, שלף את השלט האלקטרוני
והתיר מעצמו את כבליו בדרך לנסיעה המרגיעה. הוא אהב את הנסיעה,
היא הייתה כמו תרפיה עבורו. הוא נהג לדמיין את פרצופה של אשתו
הלוחצת והמעיקה על הלוגו של חברת השערים החשמליים ובו ברגע
שהתרומם אותו שער, הרגיש כי פרק את עולה מעליו וכי הוא חופשי
ומאושר. הוא נסע כ-5 דקות, שורק לו איזו נעימה חרישית
בשריקרוקיו המזייפים, עובר בסבך הרמזורים של העיר ומחכה
בסבלנות למרות שאיתרע מזלו לחכות כמחצית הדקה כמעט בכולם.
לכשירד אל עבר הכביש המהיר, הרגיש פרוץ וחשוף. הוא מיהר לשלוח
את ידו לידית החלון והחל מסובב אותה עם כיוון השעון במטרה
למנוע מהרוחות המקפיאות לחדור לשלווה אותה הוא מנסה להשיג בכל
כוחו. מחוג המהירות נח בשלווה בנופים המוריקים והשלווים של
המספרים ''60'' ו''70'', אך כל אותה עת דחקו בו הצפירות
הנזעמות של שאר הנהגים בכביש, שהשתרכו בעל כורחם מאחורי
המכונית המשייטת בנינוחות ובאיטיות במעלה הכביש המהיר. ההצקות
של הצפירות הלכו וגברו. ביפ. ביפ. ביפ. ביפ. שלוותו של הנהג
הרגוע הלכה ונמוגה. אגלי זיעה החלו מבצבצים על מצחו והוא ניסה
לשווא להספיגם בעזרת כפות ידיו המזיעות גם כן. במרווח הדק שבין
כפות ידיו לבין ההגה החלו להיקוות נקבוביות רטובות, מה שהקשה
על אחיזתו וביטחונו בנהיגה. הוא התמהמה, ניסה בתחילה ללחוץ מעט
יותר על דוושת הגז, אך הניסיון נידון לכשלון, מד המהירות מתעקש
להשאר על גבול ה''60'' וה''70'', להתנודד בנוחות על הערסל, ולא
לשתף פעולה. פתאום, ברגע אחד, עת הבהב האור הכתום שברמזור
הצומת ועמד להתחלף לירוק הנעים והרגוע, לא כמו האדום משרה
האימים, החל המחוג מעצמו לטפס מעלה ומעלה. במהירות מסחררת חצתה
המכונית את הצומת. משמאל הגיחה מכונית בחרחור ובשאון המעידים
יותר מכל על הגברת המהירות ההולכת וקרבה, ופנסיה של המכונית
החדישה סינוורו בזוויות עיניו של נהג הסובארו. ברפלקס מותנה,
שכן אי אפשר לקבל החלטה רצונית במהירות תגובה מזערית שכזו,
הפנה נהג הסובארו את מבטו שמאלה והרגיש את חום המנוע הלוהט של
המכונית החדישה המתקרבת.
הם
הם יצאו כולם מן הבתים בשעת לילה מאוחרת. חלקם לתיאטרון לראות
הצגה שעלתה זה לאחרונה על הבמה, חלקם לראות סרט חדש שהגיע
לאקרנים בשישי האחרון, ואחרי ששככו ענני סערת הבכורה, הם
מקווים לתפוס מקום טוב באמצע, חלקם למכרים וחברים כדי להעביר
מעט את הזמן, חלקם לבתי קפה ופאבים אופנתיים, לראות ולהיראות.
נחיל אנושי, דבוקה חסרת פנים וזהות המורכבת מאלפי פרצופים -
מאורכים, מעוגלים, צרים ומעוותים - הזורם לאלפי כיוונים שונים.
באותה העת נתקבצו חלקם סביב צומת מרומזרת כהלכה, וחיכו. מי מהם
לרמזור שיאפשר לסטות ימינה אל עבר מחוז חפצם, מי מהם לנהג
המשאית שירשה להם בטובו להדחף אל תור המכוניות המחפש דווקא
לפנות שמאלה וכאלו שסתם ביכו את מר גורלם על כך שלא נבנה כאן
מחלף שהיה מאפשר להם לנסוע ישר, ללא עצירות, קדימה אל הארץ
המובטחת. אחדים מהם צפרו ורטנו, אחרים ניצלו את העצירה להמתיק
סוד עם חבר היושב לצידם או מאזין מן הצד השני של האפרכסת
הסלולרית, והיו שסתם שרקו וזימזו עם הרדיו שניגן שיר נוגה,
שמח, רועש או שקט - הכל לפי איך שתבחר. אבל לכולם היה מכנה
משותף אחד. בבת אחת נזדעזעו עיני (אלו שהישירו מבטם אל הצומת
בציפיה) ואוזני (אלו שהסיחו את דעתם ואת עיניהם מן הרמזורים
שלפניהם) כולם לנוכח מכה אדירה ומחזה מבעית של התנגשות עוצמתית
וחסרת מעצורים של שתי מכוניות. כשחלף ענן התמהון, ההלם וכששככו
מצמוצי העיניים התכופים, המנסים לשווא לבדוק האם חולמים הם או
אינם, החל הנחיל האנושי לזרום החוצה, טיפין טיפין. חלקם אף
שכחו לסגור את הדלתות, במין תמימות דעים אנושית וקוד לא מוסבר
האומר שבמצבים שכאלו אף אדם לא ינצל את הפקרותו של רעו בכדי
לגנוב דבר ערך כזה או אחר, וכל מרצם וריכוזם הופנה לעבר הצומת.
שתי המכוניות הוסתו לכיוונים שונים ורק בדרך נס לא הפכה
התנגשות פתאומית זו לתאונת שרשרת רוויית נפגעים. על האספלט החם
היו פזורים אלפי רסיסי זכוכית ושברי מתכות. שלדת מכונית
הסובארו שהגיעה מימין הישירה מעצמה חלקים כמו הייתה נערה תמימה
היוצאת ליום חורף עטוית שכבות ופושטת מעליה את העול ככל שהשמש
עולה ומלהטת ברקיע. פח המתכת בצידו של הנהג היה מרוסק לחלוטין,
המכונית כמו נתעקמה במלחציים ומבעד לכרית האוויר המנופחת נזלו
קילוחי דם בודדים ונשתרבב ראש חסר ניע. מגבי השמשה הקדמית
נתלשו מעוצמת המכה והונחו בצדו האחר של הכביש, מקומטים
ושבורים. שילדת מכונית היוקרה שהגיחה משמאלה של מכונית הסובארו
גילתה יציבות מעט טובה יותר. היא אומנם נתעקמה גם היא מעוצמת
המכה הבלתי ניתנת לשיעור, אך בכל זאת בניגוד למכונית הסובארו,
היה ניתן לזהות מבעד לגיבובי הפח המעוך וחתיכות הפלסטיק
השבורות, שבעבר הדבר המפורק הזה נהג להיות מכונית מן השורה,
ואף למעלה מכך. הנהג ניסה לשווא להניע את גפיו התחתונות (כך
ניתן היה להבין מרחוק), ומיד פרץ בבכי ככל שניסיונותיו נתקלו
בחומה הנוראה של חוסר שיתוף הפעולה מצידן. האנשים שמרו על מרחק
סביר, מנסים לשקר לעצמם שבכך הם מגינים על הפרטיות הקדושה ועל
חופש האדם, אך עם זאת כולם בהו במתרחש. פתאום, לרגע אחד, שכחו
אותם אנשים כי מיהרו לתאטרון אופנתי, אולם קולנוע מאובזר,
חברים משכבר הימים, בתי קפה בוהמיים ופאבים מוכי ווליום ובאסים
מרעידים שכמעט מנתצים את הויטראז'ים הצבעוניים שבשיפוליהם.
אותם אנשים מצאו לעצמם אותה עת הצגה חדשה, דלת משתתפים, בלט
חסר תנועה. הביטו, הסתכלו, ריחרחו, נדהמו מהשתברות קרני האור
של פנסי הכביש האומללים על הזכוכיות המנותצות, ונראו כמי שכפאם
שד. אף אחד לא הרגיש ברטט המוזר, בצורך האנושי, בחמלה המתבקשת,
לפתוח את מכשיר הטלפון ולהזעיק עזרה. מעשה זה כמו צלצול טלפון
בזמן הצגת תיאטרון. קודם כל הצופה מתרווח באי נוחות בכסא,
מרגיש איך מבטם החודר של אלפי אנשים אחרים נועץ בגבו סכינים
חדות כתער, ובסיום יודע כי מעשה זה הפריע למהלכה התקין של
הצגה, ומי יודע, אם תפרוץ מהומה, אולי אף יביא לסיומה טרם
המועד. לזה אף אחד לא היה מוכן. לא לא. הם עמדו, עיניהם
החודרות כמו הוסיפו למדורת הסיטואציה הטראגית שמן מכונות דליק
במיוחד. הם עמדו, הביטו. עדת מלחכי פנכה התוקעת את לשונה בחריץ
התחת שלה ונהנת מכל רגע של הרחת הריח המבאיש. לרגע אחד עבר רחש
של רעד והתלהבות מאופקת בקהל. כמו במחזות יוונים, בהם מספרת
המקהלה את שעתיד להתרחש במערכה הקרובה, החל להזדחל אדם מתבוסס
בדמו מבעד לשלדת הרכב היוקרתי. הוא התקדם בזחילת גחון המתאימה
לעוללים רכים, ומבעד לשפתיו הרועדות ונוטפות הדם ביקש לצעוק
משהו, אך כל שיצא לו הייתה לחישה חנוקה: ''עזרה''. הקהל נדהם
לנוכח חיותם של הגיבורים הטראגיים, שכמו בסיפורי המיתולוגיה
שרדו כמעט כל תופת אפשרית. חצאי אלים. גברת אחרת, שמנמנה,
לחייה סמוקות ופניה מחוטטים, הזילה דמעה של התרגשות ומיד
הספיגה את הלחלוחית בעיניה במטפחת המלמלה שתמיד לקחה עמה. הקהל
התרגש, אך נדם.
אנחנו
אנחנו, אני ונהג הסובארו, נמקנו לאיטנו באיזור התאונה. מצבו של
נהג הסובארו היה קשה משלי. הוא ספג את המכה החזקה ביותר שכן
ההתנגשות התרחשה בצד הימני של מכוניתו, שם מושב הנהג. מעוצמת
המכה נדחקה מכוניתו למרחק של כ-10 מטרים בעוד המכונית שלי
מסתובבת סביב צירה במשך מספר שניות, נעה במסלול האימים של
הצומת, כשברקע זוהרים באור יקרות פנסיהן הקדמיים של המכוניות
המתקרבות. לא היה זמן להתפלל. הראש הסתחרר מעצמו, ומהירות
הסיבוב לא הוסיפה. כששקט הבלט האילם אך מהיר התנועה הבנחתי כי
המנוע חדר מבעד לשלדה אל עבר כסא הנהג ומחץ את רגליי. ניסיתי
לשווא להוציאם מבעד למלחצי המנוע, ונתקפתי מיד רעד של עווית
בכל גופי. אני משותק, חלפה מחשבה מקוטעת בראשי, שכן מי מסוגל
לחשוב ברגעים טרופי אימה שכאלה. אנשים החלו להתקהל מסביב
במהירות, המכוניות עומדות. איש לא צופר, איש לא ממהר. למה הם
לא מזעיקים עזרה לעזאזל, איפה האמבולנס? תהיתי ביני לבין עצמי.
ניסיתי לצאת מבעד לדלת המרוסקת ושברי הזכוכית שעל הרצפה דקרו
במרפקיי החשופים. רגליי השתרכו מאחוריי כבולי עץ חסרי ניע
ורגש. הזחילה האיטית שבה התקדמתי, 60 על 6 איטי במיוחד, נפסקה
במהירות כשהבנתי שאין בזה ממש. מילמלתי משהו, למרות שניסיתי
לצעוק כמו שלא צעקתי מעולם. המילים סירבו לבקוע מתיבת הקול
בעוצמה המתבקשת, והפנו את גבן אליי בפעם הראשונה בחיי. כעבור
כחצי שעה, כשהלכו ונתפזרו האנשים לעיסוקיהם בסילונים דקים של
מכונית-שתיים בתורה (אני מניח שהעלילה המקובעת, חסרת התזוזה
והמעוף, החלה לשעמם אותם במעט), הבחנתי באמבולנס מתקרב. האור
האדום והמסנוור כמעט חרך את קרנית העין, אך שמחתי בכל ליבי.
הוא נסע במהירות, צפר, מבקש לעבור מבעד למעט המכוניות המיותמות
של הצופים הנאמנים שנשארו באיזור הצומת, ולבסוף כשסיים לפנות
את כולם, המשיך בדרכו, חולף על פנינו בשאון ובדהרה לעבר מחוז
חפצו. לא הזמינו אותו, הוא כבר היה תפוס. לאט לאט הלך ונמוג
רעש הסירנה שחרך את האוויר השקט והקר שלא זע ולא נע אותה שעה.
הרעש הלך ונמוג, איתו גם אור הפנסים, שכבו טרם האיר אור היום.
האפלה הלכה ונשתלטה עליי לגמרה, טובעת בכל ישותיי הרצוצה
ומבקשת למצוא לה נחלה קבועה. נכנעתי. כעבור שעתיים שתי אצבעות
על הצוואר. קו רציף ודק של מוניטור. נגמר. | 