[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ארם פדן
/
מי יעצור ילד שרוצה אמא

במבט ראשון, כלומר, בעפעוף הראשון בו התמקדה העין בזקן, יכול
הייתי לחוש את זיקתי חסרת-הפשר לדמות הצנומה הספונה אל עולמה,
אוחזת סיגריה שבורת-פילטר, משל מנסה לאחות חלקיה.

מאז ומתמיד היה 'איחוי חלקים' משהו מסעיר בעיניי.

הכנסתי יד אל כיס מכנסי ודליתי את קופסת הסיגריות. הרים הזקן
עיניו אלי וניצוץ תחינה בעיניו. "אפשר לקבל סיגריה?". משכתי
שתי סיגריות בידי הימנית  והגשתי לעברו. נטל הזקן את הסיגריה
הקרובה אליו, הניח בפיו והתבונן בי. בוחן את תנועותי. מכף ידו
הקמוצה ביצבץ מצת כחול. הצתתי את הסיגריה ופלטתי עננה למרחב
שביני לבינו. דלת המעלית נפתחה וקול קריין הכריז "פנימית ב',
נוירולוגית, טיפול נמרץ". המעלית ריקה.

"אני כבר רוצה ללכת הביתה", גיעגע הזקן מבלי שיתבונן לעברי.
חייכתי לשמע הבקשה.
"מי לא רוצה ללכת הביתה?", מצאתי עצמי שואל בערבית ומיד פונה
אליו בשאלת "מהיכן האח?"
"מפרדיס. נמאס לי כאן". מצביע על בטנו:
"ארבעה ניתוחים בבטן שני ניתוחים בלב. אני סבלתי הרבה."
"אללה ישפיכ", פלטתי תוך כדי שאני מטעים בהדגש מיוחד את שם
האלוהים.
"אללה אללה לקח לי את האשה השניה גם", הוסיף מנה לתפריט
ייסוריו.
"וילדים?"
"ארבעה"
"אללה יח'ליהום"
"אללה יח'לי וולאדכ"
"וושו אסם אל-אח'?"
"ג'מיל"
"ג'מיל אה?"
"ג'מיל מראענה".

לאחר שהתוודע בפני והצית את הסיגריה, נדמה כאילו התכנס בתוך
עצמו כמו בוחן את הפרטים שהסגיר עד עתה ואולי אף בוחן את דרך
התנהלותו העתידית איתי. זקנו האפור לא הסתיר גומות חן ארוכות
הנבקעות ברום-לחיים וחורצות קו עד לתחתית לסתותיו. כשדיבר,
הסגיר רווח עצום בין שיניו הקדמיות.
"אני אלך הביתה. הבית ריק. היו לי שתי נשים. מהראשונה לא היו
לי ילדים, אז הבאתי עוד אחת. היו חברות טובות. עד שמתה
הראשונה. עכשיו מתה גם השניה".

עכשיו התפנה להדליק את הסיגריה. שפתיו שפתי דג, אוחזות בסיגריה
אחיזה ארוכה, תוך כיווץ השפתיים והלחיים. שאיפה ראשונה ארוכה
הולידה שובל עשן סמיך המסתלסל לאיטו כלפי מעלה.

"אני יש לי סיפור שווה הרבה כסף".

חייכתי לעברו. המבטים התלכדו.

"שו אל-אוסה?".
"וואללהי, אני לא הייתה לי אמא. אבא עזב את אמא כשהייתי בן
שנה. אני הלכתי עם אבא. אמא חזרה לכפר שלה שקראו לו
'אום-ח'אלד' בכניסה לנתניה. אני גדלתי עם אבא ועוד שנים עשר
אחים ואחיות שהייתי המפרנס שלהם".

קטעתי את הדיבור כאילו התבקשתי לכך, כאילו נתתי לו לאסוף את
שברי הזכרונות:
"ולא למדת בבית ספר?"
"אני לא למדתי בבית ספר. הכל למדתי מעיתון ומספרים. נהייתי חבר
מועצה בכפר ואפילו נהייתי סגן ראש המועצה".

"אללהו בסהל טריקת א-סאפי", גררתי משפט מתוך קבצים חבויים
האגורים בזכרוני.

"לא בסהל ולא במהל", השיב, תוך שהוא מתכופף לעבר סל האשפה אשר
שימש אותנו לאפר הסיגריות.

יום אחד עוצר אוטובוס של חברת "פרעון" שהיה דרך קבע נוסע מחיפה
ליפו בבוקר ושב בערב. אני הייתי כבר גבר בן חמש עשרה. ירדו שני
אנשים מהאוטובוס. ראו אותי ואמרו 'אתה הבן של הייג'ר'. איך
ידעו? אני דומה לאמא שלי ולא דומה לאבא שלי. שאלתי אותם אם הם
מכירים את אמא שלי. אמרו שייקחו אותי למחרת אליה.

"מעקול?"

"מעקול וונוס"

האפר נשר על הפיג'אמה ומשם התגלגל את רצפת הלובי. ידו השמאלית
רפרפה על פני זקנו. זרת, קמיצה ואגודל חפנו את הזקן מלמעלה
למטה, האצבע והאמה החזיקו את מחצית הסיגריה.

"למחרת הגיע האוטובוס של "פרעון". נסענו דרך ערב-אל-ברה,
ערב-אל-פוקרה, וואדי חווארת' עד שהגענו לאום-ח'אלד. זה נסיעה
של כמה שעות, לא כמו היום. איך שירדתי ראיתי זקן אחד ושאלתי
אותו איפה הבית של הייג'ר. הזקן נבהל ממני ואמר לי שאסור לי
ככה סתם להגיע מבלי להזהיר את אמא שלי". הוא ידע שאני הבן שלה.
כבר אמרתי לך שאני יותר אמא מאשר אבא."

שתיקה.

"חסלו?"
"חסלו שהזקן הלך להודיע לאמא שלי. תראה, אמא שלי חיתנו אותה עם
זקן אחד עיוור ונולדו לה ארבעה ילדים. היא חיה עם סבא שלה
באותה חצר. לא פשוט לבוא לשם ככה סתם".

כיבה את הסיגריה. הושטתי לו את כל הקופסה. משך לעצמו סיגריה
נוספת והחל ממולל בשתי ידיים כמנסה לרכך את דחיסות הטבק.
"אמא שלי רק ראתה אותי. ידעה שאני ג'מיל. לא ראתה אותי
ארבע-עשרה שנים וידעה שאני הבן שלה. תיכף התחילה לבכות ולחבק
אותי. בכתה אולי שעה, אולי שעתיים. בינתיים באו כל מיני אנשים
מהחמולה, באו לברך אותה ולראות אותי. אחרי שעתיים היא שאלה
אותי אם אני רוצה לראות את סבא שלה".

בקול משתאה הערתי:
"למה הוא בעצמו לא בא?".

ג'מיל התבונן בי ברוך תוך חיוך המודה לי על הקשבתי (כך לפחות
היה נדמה לי).

"הוא כל הזמן היה בצד השני של החצר. החדר שלו היה פתוח. הוא
בעצמו ישב על כסא עץ. הגודל שלו שלוש פעמים אני ואתה. היה
עיוור וחרש. לא ראה לא שמע. איך יידע שאני פה?".

"למה היה חרש עיוור?"

"בן מאה ושש אתה רוצה שיראה וישמע?"

"אללה יטאוול עומרכ", ברכתי אותו למשמע גילו של הסב.
"אללה טוול עומרי אכתר מן לאזם", השיב לי מתוך יאוש בדידותו
וכאביו, ומיד המשיך.

"אבל אמא שלי ידעה לדבר אתו. היו לה סימנים מוסכמים. אם הייתה
מתופפת לו על הירך שלו הוא הבין שזה 'לא'. אם הייתה מלטפת את
הירך התכוונה ל'כן'. עצינו את החצר והלכנו לזקן. צעקה לו באוזן
'ג'מיל כאן', אך הזקן לא הגיב. עשתה לו אלף סימנים והוא לא
הבין".

לפתע פנה אלי מרצין פנים "אתה איש מושכל. יש לך רעיון איך
להסביר לסבא שאני כאן?".

"ידע לכתוב ולקרוא?" מצאתי עצמי מנסה דרך.

"אמרתי לך בן מאה ושש. איך יקרא ויכתוב?"

"לא יודע" נכנעתי.

"תשמע. אני לא בן אדם מלומד אבל יש לי שכל. אמרתי לאמא שלי
תוציאי את השד שלך. היא הוציאה את השד שלה. אני שמתי את הפיטמה
שלה בתוך הפה שלי והתחלתי למצוץ. לקחתי את היד של סבא ושמתי
אותה על השד של אמא ועל השפתיים שלי, אבל לא עזר לנו כלום. סבא
לא הבין. אחר כך חזרנו מיואשים לחדר של אמא. אחרי חצי שעה
שמענו את הזקן צועק 'ג'מיל ג'מיל ג'מיל'. לקח לו זמן להבין".

מנוחת המספר נכנסה לתוקפה. הצית את הסיגריה השניה. שתי שאיפות
קצרות ונשיפות מהירות קדמו לשאיפה ארוכה שעשנה התמהמה בתוכו.
משפלט את העשן התערבבו מילותיו בשובל הכחלחל:
"אתה רואה. אתה לא ידעת ואני היה לי שכל".
חייכתי. "איפה אמא עכשיו?".

"הו הו אני רק מתחיל את הסיפור. ישבתי אצל אמא ארבעה ימים ואחר
כל חזרתי לכפר. הייתי מפרנס את האחים שלי מאבא וחוסך כסף בשביל
האחים שלי מאמא. כל חודש הייתי נוסע אליה. בשנת ארבעים ושבע
נסעתי לשם פעם אחרונה. ישבתי שם שלושה ימים. אם הייתי נשאר עוד
יום אחד, היו החיים שלי משתנים מקצה לקצה, בגלל שיום אחד אחרי
שעזבתי אותם הם ברחו לירדן. היה באויר 'ריח' של מלחמה והם
פחדו".

"ואחרי ששים ושבע?"

"אסמע אל-אוסה".

"תיכף אחרי מלחמת ששים ושבע אני כבר הייתי במועצה. נסענו
לירושלים כדי לדבר עם הממונה והיועץ, לא זוכר את שמו. רצינו
שייתנו לנו זכויות מים לשדות שלנו. אחרי שנפגשנו עם הממונה
אמרתי לחברים שלי מהמועצה שייסעו הבייתה ולא יספרו לאף אחד
שאני הולך לחפש את אמא שלי. צריך להיות עם הרבה שכל בשביל
למצוא אותה. שאלתי פה שאלתי שם. אתה יודע, יש דברים שצריך
לשמור בסוד. בסוף אמרו לי שהיא בכפר 'דנבה' ליד מחנה הפליטים
של טול כרם".

"ונסעת"?

"אתה חושב שזה קל? אחרי המלחמה היו מיליון מחסומים. כל נהג
מונית שעצרתי חשב שאני משוגע. בסוף היה נהג מונית אחד שהסכים
לקחת אותי עד רמאללה".

ג'מיל נטל סיגריה שלישית מתוך קופסת הסיגריות שהותרתי על הכסא
ברווח שביני לבינו. הפעם להוט היה להדליק את הסיגריה.

"ברמאללה מצאתי בן אדם שהיה מוכן לקחת אותי לטול כרם, אבל
ציווה עלי להתנהג כמו חרש ואילם. אם יעצרו אותנו בדרך עלי
להציג הצגה משכנעת. אפילו עשה אתי כמה נסיונות על מנת שאשכנע
אותו שאכן אני יודע להציג אילם חרש. בדרך היו לנו מאה מחסומים
אבל אני לא פחדתי. מי יעצור ילד שרוצה לראות את אמא שלו. הייתה
בי אמונה שאני אראה את אמא שלי עוד היום".

הסיגריה הלכה והתקצרה במהירות.

"כשהגעתי לשם. נשארתי ארבעה ימים. הילדים שלה למדו בירדן. סבא
שלה כבר נפטר והיא הייתה לבד לבד".

"אוסה אוסה", מצאתי עצמי אומר לו מתוך הסכמה שאכן סיפורו מצא
חן בעיניי. "וחזרת אליה שוב?".

"אוהו. אחרי שחזרתי לכפר מלאתי טרנזיט עם אוכל וכל מיני דברים
שנשארו אצלה עד לפני ארבע שנים כשנפטרה".

ידו נשלחה אל כיס הפיג'אמה ושלפה קופסת סיגריות. פתח ביד
מאומנת והציע לי סיגריה מתוכה.
03.05.03







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כתבתי לא פעם
סלוגן / על משקה
בשם גוגו מוגן /
אבל לצערי אף
אחד לא אושר /
ולכן איני מאושר
/ ייתכן שזה קרה
משום / ששם
המשקה העלום /
איננו גוגן מוגן
כלל / כי אם
גוגל מוגל - הו!
אני אומלל!


צרצר, שיש לציין
שלא שתה גוגן/ל
מוגן/ל מעולם,
כי הוא חושב שזה
מגעיל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/3/05 17:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארם פדן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה