מרב, עברו 8 שנים וזאת השנה הקשה לי מכל. כשאת הלכת מאיתנו
הייתי ילדה קטנה ולא מבינה. עכשיו אני גדולה, ומבינה. ובעצם
מאז שהלכת, שום דבר לא השתנה. הפיגועים הפכו להיות שיגרת חיינו
ולמשפחת השכול מצטרפים כל הזמן עוד ועוד פרחים.
אני שואלת אותך אחותי היקירה, איך אפשר להתמודד עם כל-כך הרבה
כאב. הזמן חולף והחסר גדל, ובחצי השנה האחרונה איבדנו גם את בן
דודנו האהוב חגי, וגם את נתנאל חבשוש שהיה החייל של חגי - ידיד
טוב שלי וגם אח של אורית שהיתה החברה שלך.
וכמו שאת לא שבת גם חגי לא ישוב, והשנים יחלפו, כמו שהשנים
חלפו מאז שאת הלכת מעימנו.
ואתם בטח נפגשים שם למעלה. שניכם כל כך יפים, וכל כך צעירים עם
חיוך על הפנים. חיוך של מלאכים כך תשארו בזיכרוננו לנצח.
ואני, מנסה כל הזמן להתמוד עם החלל שנפער, אך בכל יום החלל
העצום הולך וגדל. ויש בי כל-כך הרבה כאב שלפעמים אינני יכולה
להחזיק אותו בתוכי.
אני פונה אליך אלוהים בשאלה, איך אפשר בכלל לעמוד במוות של אדם
אהוב, בכאב הזה שאין לו סוף, ולהמשיך לחיות כאילו כלום לא קרה.
ברצוני לסיים בכמה קטעים מתוך מה שכתבת מרב לרונן ז"ל
אחינו היקר:
זיכרון ישן
יש לי זיכרון ישן,
על ילד קטן,
על נדנדה בגן.
יש לי זיכרון ישן,
על חוף הים.
על חיוך הקטן.
יש לי זכרון ישן
שאת חותמו בליבי.
חתום לעולם.
יד ביד
החזק בידי
אל תעזוב אותה ואותי.
ניתן למחר לעבור
ניתן לו כמו לאתמול
ניתן לשמש לעלות ולשקוע
שוב אל תוך הים
ניתן לכוכבים להאיר
את הלילה האפל.
עברנו יחד כברת דרך ארוכה ביחד
שבה עזבת
עברנו את כל המכשולים בהצלחה
אך האחרון
מעדת אתה...
ועזבת. |
