סברביה... פאקינג סברביה.
בתים חדשים, מבהיקים מיוקרה, מחופים גרניט צוננת. רחוב שקט,
עטוף בשמיכה עבה של אוויר נקי מדי, מחניק.

סברביה... פאקינג סברביה.
תל-אביב רק עשרים דקות מכאן. ממרפסת השמש שלי אני יכול לראות
את תווי מגדליה, רחוקים ומבטיחים. קומותיהם מיתמרות מבעד
לערפיח הדמדומים התכלכל, החורפי. הערפיח הזה שאליו נכספות
ריאותיי.

סברביה... פאקינג סברביה.
עומד על המרפסת, מעשן אוויר צח. טובל בבורגנות טובה, בריאה,
מאושרת. על המדרכה הסמוקה מתגלגלת עגלה חייכנית, נדחפת באיטיות
על-ידי אמא צעירה ועייפה. גופה משתרך ברוגע מותש. מותניה
הנדיבות מערסלות תחת עגול ורופס, צרוב לידה קשה. תגידי, אמא,
את עוד מזדיינת לפעמים?

סברביה... פאקינג סברביה
השמש שוקעת על פרברים שבעים, ובן-ערב נהיה לילה. שערי החנויות
בפסאז' נסגרות בחופזה, מותירות את הבמה למגהמרקט זרחני אחד.
אנחנו משכיבים את הילד לישון ויוצאים לבלות. יש-כרטיס? לא.
רוצה-מבצעים? כן-מה-יש? שתי-תפוצ'יפס-בשתיים-תשעים-לא. הלאה.
זהו, מותק, קרענו את העיר, רוצה לשתות משהו על המרפסת לפני
השינה?