[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שי ספיר
/
משיבונשמה

פפפפפפפפפפרררררררררררררררררררררררייייייייייייייייייייןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

ארבע עשרה דקות לפני שנרצחתי לרסיסים, שמעתי את צלצול הטלפון.
חזק וצורם, הדהד הצליל בתוכי, מזכיר לי את ייעודי בחיים, לרשום
פיסות קול המצטרפות לעוד מיליוני פריטים הנסחפים יחדיו בהוריקן
הזה, הנקרא שיגרה יומיומית.
שישה צלצולים אלקטרוניים הכו בי בהפרשים של שניה בין צלצול
למשנהו.  הספקתי בזמן הזה להתכונן לתת את החיקוי המושלם של
קולו של אדי ולשנן את הטקסט שיש לי לומר. אלו הם חיי, עוד
הספקתי לחשוב. אפילו שחקן מתחיל מגיע יומו, ואילו אני, אחרי
שנתיים של שירות מסור ויומיומי, אומר שוב ושוב את אותה שורת
טקסט, באותו טון בדיוק, ללא טיפה של פתוס או גוון. אין דבר.
בקרוב אסיים את תפקידי ואוכל לחזור לישון, עד לפעם הבאה.

"שלום, הגעתם אל אדי", שמעתי את עצמי אומר. "אני לא בבית
עכשיו, אבל אם תשאירו הודעה, אני מבטיח לחזור בהקדם. ביי".
זהו!. קצר וסטנדרטי. נורא סטנדרטי. אפילו החברים של אדי חושבים
שההודעה הזו מעצבנת. גיא, חבר שלו, הודיע לי פעם שאם אדי לא
יחליף את ההודעה הוא לא יתקשר יותר. נו, אז אם גיא התעצבן מזה
מה אני אמור לעשות?

צפצפתי קצרות והתרכזתי כדי לזכור כל מילה מההודעה.
"היי אדי". בחורה. "אני מתארת לי שחזרת מהעבודה לא מזמן ואתה
ישן, אבל רק רציתי שתדע שנורא נהניתי אתמול. תתקשר אליי
כשתתעורר". רחש הנחת שפופרת. סוף השיחה.
היה לה קול שלא הכרתי. את הקול של ליאת, החברה של אדי, הייתי
מזהה מיד. היה לליאת קול נשי מאד ויפה, לרגע לא מתחנחן. הקול
הזה הזכיר קצת את הקול של ליאת, אבל הייתה לו נעימה אחרת -
מעין ניגון צורם שסיים כל משפט בעלייה של רבע טון.

לא הרהרתי בזה יותר מדיי.
אם אדי בוגד בליאת זה עניין שלו. אבל איפה שהוא, זה הציק לי.
הכרתי את ליאת מהיום שאני זוכר את עצמי. היא הייתה משאירה לי
הודעות כל יום כמעט במשך השנתיים האחרונות. ליאת הייתה מספרת
לי מה עבר עליה היום, ומשתפת אותי בכל פרט קטן. את הפרטים
הקטנים של ליאת אהבתי מאד. יחד אתה עברתי את הימים האחרונים של
השירות הצבאי, את הבחינות לפני הכניסה לאוניברסיטה, וכעבור
מספר חודשים, את הבחינות באוניברסיטה. ידעתי לאיזה סרט היא
רוצה ללכת, מה היא אכלה היום ומה היא מתכוונת לעשות מחר.
כשנסעה ללונדון עם הוריה לשבוע, היא זכרה להתקשר אליי בכל יום
ולהודיע לי מה עשתה וכיצד בילתה. אהבתי לשמוע אותה צוחקת.
כאבתי לשמוע אותה בוכה. נהניתי להשמיע את קולה בכל פעם מחדש
כשאדי ביקש ממני לעשות זאת. ליאת. אני יודע שכל שביב שבי יצטער
אם היא תצא מחייו של אדי.
לא הספקתי לחשוב על זה יותר מדי, כיוון שהטלפון צלצל שוב.
צלצול טורדני ארוך והפסקה. חשבתי: אולי אדי יענה הפעם ויחסוך
לי את המאמץ. צלצול שני, מציק ותובעני מקודמו.  אדי ודאי ישן
שינה עמוקה אחרי לילה ארוך של עבודה בפאב. הוא אפילו לא מתכוון
להרים את השפופרת. בצלצול השלישי הבנתי שלא תהיה לי ברירה אלא
לענות שוב לשיחה.

צלצול שישי. הודעה. פיפס.

הקשבתי לשקט שמהצד השני של הקו. זה היה מוזר, כיוון שהשקט
התמשך כבר שלוש שניות. בדרך כלל, מתקשרים שטעו במספר היו
מנתקים את השיחה בשלב מוקדם הרבה יותר. "אדי, אם אתה שם,
תרים". ליאת. קולה רועד, מחרחר, דועך ומותיר הפסקות חטופות בין
מילה למילה. "טוב, אדי. אני יודעת שאתמול בלילה לא עבדת בפאב,
כי אמרו לי שיצאת משם עם מישהי. נמאס לי מזה. אני לא מאמינה
שאחרי שדיברנו על זה בפעם האחרונה, אתה מזיין שוב מאחורי הגב
שלי. אני אתך גמרתי. אל תתקשר אליי יותר..." היא אמרה איזו
מילה שלא הבנתי וקיללה בשקט לפני שניתקה. אני יודע שזכרתי את
ההודעה למרות שהייתי המום.
ידעתי שאני חייב לעשות הכל כדי למנוע מאדי לשמוע את ההודעה
הזאת. לא ידעתי איך הוא יגיב, וממש לא רציתי להיות לידו כשזה
יקרה, אבל ידעתי שזה אבוד. הייתי השליח נעדר-הברירות, הנכנס
בצעד מהוסס ללשכת אדונו עם איגרת השכול מגולגלת בכף ידו
המיוזעת.
"אמור את דברך" יפקוד עליי אדוני ואני, אבלע את רוקי באימה,
אגלגל ביד מאובנת את האיגרת ואקריא לו את הדברים. פניו של
האדון ירצינו, גבותיו יקשתו בחימה, ואז...  . מה יהיה עלי אז?


לא ידעתי מה יהא עלי, אך דבר אחד ידעתי בבהירות: אצבע לחצה על
כפתור ההרצה לאחור, ורישום שתי ההודעות החל לעשות את דרכו
במהירות מסחררת אל נקודת ההתחלה.

אדי. הוא ודאי התעורר מצלצול הטלפון, אבל לא הספיק לענות.
עכשיו, עיניו טרוטות משינה, מקלל בלחש את כל מי שמתקשר ומעיר
אותו משנתו בתשע בבוקר, הוא ירצה לשמוע את ההודעות כדי שיוכל
לחזור למיטה בראש שקט. אני חייב למנוע ממנו לשמוע את ההודעות,
אבל איך?.
אדי הקיש על מקש ה-PLAY. ניסיתי לסחוב זמן. הודעתי לו בקול רם
את התאריך והשעה בה התקבלה ההודעה הראשונה. צפצפתי קצרות
ושיניתי מהר את קולי לקולה של המנוולת שהרסה לי את היום.
סיימתי לקרוא בקול רם את ההודעה, ולמרות שניסיתי להתחמק, מצאתי
את עצמי משווה לקולי את אותה נימה מתחנחנת ומאוסה. קיוויתי
שאדי יפסיק את שטף-דיבורי, עוד לפני שאאלץ להגיע להודעה השניה.

אבל אדי הביט בי והבין שיש הודעה נוספת. לא הייתה לי ברירה.
בקול רועד הודעתי שוב את התאריך ואת השעה ולאחר הצפצוף, השמעתי
את ההודעה של ליאת.

אדי האזין להודעה עד הסוף. ידעתי שברגע שסיימתי את תפקידי
כשליח, איני יכול לדעת מה יקרה. אדוני עשה בדיוק את מה שצפיתי
שיעשה. סביבי שמעתי את הצלחות מתרסקות על הרצפה בהינף-זעם.
לפתע, אחזה גם בי היד, ניתקה אותי מהחשמל והטיחה אותי לחלל
האוויר.
הזמן קפא סביבי, יחד עם זרם האוויר שהוביל אותי אל הקץ. נזכרתי
בכל ההודעות שקיבלתי בשנים האחרונות. הן עברו בי יחד עם רצף
הקולות שלמדתי להכיר, ולפעמים גם לאהוב. קול אחד הדהד בי, קול
אוהב ומלטף ומנחם וגאה ומתנצל ולבסוף גם כואב ושונא. הקול של
ליאת ששמעתי כל-כך הרבה פעמים.  

מהלומת הפגיעה בקיר הייתה כואבת כמכת החרב על עורף השליח.
קרביי הותזו באחת, מתפזרים ברעש על הרצפה.

כשלבי וזכרוני לא היו עוד אחד. ידעתי שתם תפקידי בעולם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לקח לי שבוע
לעלות על זה
שכשאומרים "האיש
האדום בצד"
מתכוונים לדבר
הזה פה מצד ימין
למעלה!


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/8/01 20:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי ספיר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה