המציאות שלי לא אמיתית, אני מסתכלת עליך ואתה מביט חזרה, אני
יודעת מה המחשבות שלך, הפחד הזה שמטריף אותך מטריף גם אותי,
אולי זאת עוד אשלייה? הימים שלי טובים במחציתך, אתה גורם לי
לחוש כמו עיוורת, לצחוק כמו מטורפת, לחייך ולהיות מאושרת.
המבטים שלנו מלאי עוצמה, הצחוק והטרוף עולה ופורץ את שעריי
השמיים, אני עפה איתך ואם זה לבד אז בזכותך, למעלה מעל להכל -
ואני תמיד מצליחה להגיע לשלווה, אני רוצה יותר.
אתה מחזיק אותי ואני נמסה בין ידיך, אני שלך בדיוק כמו שאני
שלי. בהרבה וויכוחים, שנאה אהבה, אכזבה ותשוקה, כן, אני גם
חושקת בעצמי, אתה חושב שזה נורמלי? אני נורמלית?
הכל נעלם כשהכרתי אותך, כל העבר הפסיק ונתתי רק להווה ליצור.
אתה זה שמחייה את העבר, הכל הפוך טרוף! זה משתלט לי על המוח,
מקרין לי חום אהבה ובאותו הזמן שנאה, הרבה צבעים חמים מתערבבים
עם קרים ואז הכל זז, זז לאט ואז מהר משנה צורה לגלים ואז לחצים
של צבעים, ואתה עם היד משנה את הכל, אני רואה אותך בזווית של
העין שלי רוקד וזז עם חיוך שטני.
המוזיקה מחזירה אותי לימי הבדידות, ריח האלכוהול מצחין מפי,
ידי מסריחות מריח הטבק, עיניי אדומות מהבאנג ומחוסר שינה
מטורף, וכל מה שאני חושבת זה על המבט שלך, אתה מצליח להתגבר גם
על השיכרון וההתמסטלות, אתה לא מוותר, חותר בכוונה ישר לתת
המודע.
לקחת כסא, התיישבת, מרגיש בנוח אצלי בפנים, במחשבות, הדמעות
חונקות את גרוני והפסנתרן מטורף, הוא פורט במהירות מטורפת, זה
בכוונה כדי לשגע אותי, ג'אז שמח, איזה טימטום, מי עושה ג'אז
שמח?
שנת 2004, חיים רקובים, בדידות איומה, אני מוצאת את עצמי עומדת
במרכז החדר והכל מוצף בדם, אני רצחתי לא במודע, אני רצחתי
ועדיין רוצחת את עולם האהבה, פתאום הכל כל-כך לאט, אין לי למה
לחיות.
איזה מחשבות תמימות, ואתה הולך ונאבד לי בדרכים שאתה לא מכיר,
משאיר אותי לבד, אני נאבקת בדבר שלא קיים, פועלת מתוך דחף לא
ברור, הכל מבולגן, לא מערבבים אלכוהול עם סמים, שילוב נתעב של
חפירות בתוך עצמך, מערבולות ריגשיות היסטריות, יום יבוא והכל
עוד ייצא החוצה, הדם והזיקפה, האושר והאהבה וג'אז מנלכולי
שמעביר וויבראציות עצובות בפנים בלב, עמוק בשקט, במקום מוסתר
שאיש אינו יכול להתקרב ואלוהים לא יכול להבין מה עושה המוזיקה,
בערב שמחשיך
שהאורות כבים שהאנשים מתפזרים והמציאות מתעופפת אל מול הפנים.