הייתי מסוגל לשבת שם שעות. שותה כוס קפה, ומסתכל על אנשים. זה
היה מרגיע אותי.
אחרי שרבתי עם ההורים, עם חברה שלי. אחרי הויכוחים עם אחי
הקטן, הייתי הולך לשם כדי לחשוב...
אותו יום ישבתי כרגיל בוחן את האנשים סביבי, מוקף בבועה של
שקט, חושב על החיים שלי. הסתכלתי על אנשים. רואה את הרגשות.
אהבה, שנאה, התלבטות, צער, שמחה, פסקנות וחרטה. הייתי רואה את
היחסים בין האנשים. אמהות לילדיהן, נערות לחברותיהן, בנים
ובנות-זוגן, בין זוגות נשואים. בין משפחות. בין זרים לבין
עצמם...
אהבתי לעמוד במקום אחד, בעוד כולם רצים על פני להספיק. לרוץ
במירוץ החיים. להספיק לקנות, להספיק לעבוד, להספיק ללמוד,
להספיק להרוויח כסף, ולהספיק להשתמש בו. להספיק לחיות. אני לא
אהבתי את המירוץ הזה, והמאורעות האחרונים חידדו את זה עוד
יותר.
חשבתי על אבא שלי.
אדם כל כך בריא, הוא היה פועל, שנים שעבד בקיבוץ, בשדות,
עבודות קשות.
כל בוקר היה קם עם זריחה, היה עומד במרפסת, כוס מיץ תפוזים ביד
שלו. הייתי קם לפעמים מסתכל עליו מהסלון, באיש הענק והחזק
שהכרתי, הופך לילד קטן ובוכה כשמסתכל על זריחה יפיפייה.
כשסיים לשתות היה רוחץ את הכוס עד שהבריקה, כאילו חייו תלויים
בכך, והיה מניח אותה במהופך על השיש. היה רוחץ פניו, לובש
חולצה וכובע. ויוצא לשדות.
אהבתי את השעות השקטות האלה בבוקר, שרק הקולות של אבא שלי
הגיעו לאוזני, הייתי שוכב במיטה ומקשיב ללגימותיו הארוכות.
צעדיו, המים בהם רחץ את הכוס, ולדלת אותה סגר בשקט שלא להעיר
את אימא.
הוא אהב את הפשטות בה חיינו. וניסה גם ללמד אותנו להסתפק במועט
ולחיות ממעשה ידינו.
לשתות חלב שחלבנו במו ידינו, לאכול גבינה שהכינו ידיה האמונות
של אימנו, לשתות מיץ שסחטנו בעצמנו, לאכול עוף ששחט אבינו.
היה נותן לנו כסף כל חודש, שנלמד לחיות בתבונה. לפני שנתן לנו
כסף לחודש נוסף היה חוקר אותנו מה עשינו עם אותם שקלים בודדים
- בחודש שעבר. אם היה דבר ששימח אותו רק היה מחייך את חיוכו,
אם היה זה דבר שאכזב אותו, לא צעק, רק הביט במבט מאוכזב, והביא
עוד כסף. שנאתי את המבט המאוכזב שלו, אז הייתי משקר לו, אם
ידעתי שלא יאהב את מעשי, ואומר שעשיתי דבר שירצה אותו. היום
אני מבין שלא הייתי צריך לשקר, הוא ידע בדיוק מתי שיקרתי ומתי
אמרתי את האמת. הוא רק היה נועץ בי עיניו הבוערות בשתיקה. מיד
הייתי מתחרט ורוצה לספר לו, אבל הייתי שותק - כי כך אמרו לי
עיניו.
פתאום הוא הפסיק לקום בבקרים, הפסיק לקום לזריחות וכבר לא שתה
כוסות מיץ תפוזים בבקרים, הפסיק לצאת לעבודה עם בוקר.
לקחנו אותו לרופאים, שיבריאו לנו אותו, התחננו שיעזרו, שיצילו
לנו אותו. אבל הוא היה מאוד חולה. ויש דברים שאין להם תרופה.
אהבתי אותו ושנאתי את המחלה שלו. היא גמרה אותו עוד לפני שמת.
הוא היה יושב ימים במרפסת הקטנה, מסתכל על השדות, אותם אהב בכל
נפשו. אותם עבד כאילו אין מחר.
היה יושב מבוקר עד ערב עם הכוס בידו ודמעות בעיניו. לא היה לו
כוח לקום, אפילו לא כוח להרים את הכוס ולשתות. הוא ישב שם
כשיצאתי בבוקר, בשמונה. ועוד ישב כשחזרתי בשש בערב. בתוך הכוס
המלאה היו יתושים וזבובים שטבעו. הייתי הראשון שחזר, אימי נסעה
לעבוד בעיר, ואחי נסע איתה לבית הספר. אני הייתי עובד כמו כלב
בשדות, כדי לרצות את אבא. שיראה את מפעל חייו פורח. הפסדתי
המון לימודים, ואיבדתי את החברים המעטים שהיו לי. אבל לא היה
לי אכפת, כי אהבתי את אבא, ורציתי לשמח אותו.
אותו ערב הוא קרא לי למרפסת, ניגשתי אליו והתיישבתי לידו.
"בני, אין לי עוד הרבה זמן, את זה אנחנו יודעים, נכון?" אמר
במאמץ.
"אנחנו יודעים..." הסכמתי.
"אתה יודע כמה אני אוהב את כולכם." לחש.
"אבא, למה אתה נפרד? יש עוד זמן... עוד קצת, אבל היום זה לא
היום! אני מבטיח לך."
"אתה צודק, בני חביבי, אבל אלו דברים שאני צריך לומר..."
"אני אוהב אותך, אבא." קטעתי אותו וכדי שלא יראה את הדמעות,
חיבקתי אותו.
והוא לחש באוזני "מותר לך לבכות" הוא חייך חיוך קלוש "אני רק
רוצה שאתה וארז לא תשכחו מה שלימדתי אתכם..."
"לא נשכח, אני נשבע." אמרתי, מביט בעיניו שדהו. "אל תלך עדיין
אבא, אנחנו צריכים אותך, למה  אתה הולך?"
"אני מבקש ממך טובה, בני."
"כן אבא, " עניתי, "מה שתבקש."
"מחר אני רוצה לראות את הזריחה, תעזור לי לבוא לכאן?"
"אני אעזור", אני חושב שכבר אז ידעתי מה יקרה למחרת בבוקר.
למחרת שכבתי במיטה עוד כמה דקות כדי להיות בטוח שאני לא מקדים.
ראיתי את השמיים הבהירים, השעה אותה הכי אהבתי. שעה בה רואים
הכל, בלי צללים, הכל מואר. קמתי מהמיטה, והלכתי לחדר של אבא
ואימא. אבא שכב על המיטה, עיניו פקוחות. כשקרבתי לחש לי במאמץ
רב "לא להעיר את אימא..." הנהנתי ועזרתי לו לקום. הלכנו צעד
אחר צעד למרפסת. המראה היה אירוני, הוא אדם כל-כך גדול, ואני
כה קטן - תומך בו. מצבו היה חמור מאתמול, היה לו קשה להרים את
ראשו. רציתי לבכות, הצטערתי על הגוף הכמוש שתמכתי בידי "גוף
נבול..." עלתה בראשי מחשבה.
הושבתי אותו בכיסאו. הוא סימן שאביא לו את כוס המיץ. מיהרתי
למטבח והבאתי לו בידיים רועדות. הוא הצליח להרים את הכוס
ולשתות. שמחתי. "זה אומר שיפור!" אמרתי לעצמי.
השמש התחילה לעלות. והתיישבתי בכיסא לידו.
"הסתכל בתפארת הטבע!" אמר אבי בקולו הישן, רק קצת סדוק. "בני,
אין דבר יותר יפה!"
שמחתי, חשבתי שהמצב משתפר. הוא מרים את הכוס, הוא מדבר. "זה
יפיפייה!" אמרתי ודמעות התרגשות בעיני, כשראיתי את עיניו
זוהרות. לרגע היה איתי אבא שלי הישן, אבא שלי הבריא.
הוא הסתכל על הכוס שבידו "אל תשכח לשטוף את הכוס, שאימא לא
תצטרך לטרוח..." הוא אמר. ואז ידעתי. זה הסוף. הכל נגמר.
"אני אוהב אותך, אבא." כרעתי על ברכי ליד כסאו. אחזתי בידו
הגדולה "אבא..."
"אני אוהב את כולכם..." לחש כשהשמש הכתומה האירה את פניו
החיוורות, אותה שעה בה נולד. קרני שמש ראשונות מאירות את הרך
הנולד, על פי הסיפורים אותם שמענו. אותה שעה ונשמט ראשו על
חזהו.
פרצתי בבכי. בכניסה למרפסת עמדו אימא וארז מוארים באור השמש
הבוער, גם הם פרצו בבכי.
כשהרמתי עיני לרגע, ראיתי את הכוס מחליקה ונופלת, המיץ נשפך
ונוחת עוד לפני הכוס, ידי מושטת לתפוס אותה, והיא מתרסקת
למליוני רסיסים על רצפת העץ.