כשהרוח מכה על פניי, אני יודע שהשמיים הולכים ומתקדרים. הרוח
תמיד מכה על פניי.
לפעמים נדמה לי כאילו שמי סיאטל נדונו לאפרוריות הצוננת הזו,
שמשרה על העיר ניקיון סינתטי, אחיד. אפילו כשהגשם שורט אותי,
זה גשם שיטתי. מחושב. ככה היה גם ביל בתקופה שגר בבית הזה.
מחושב מאד - בכל זגוגית מזגוגיות משקפיו, בכל  קשקש שבשיער
הדהוי שלו.
הוא היה מביט בי הרבה, עיניו נודדות אל מעבר אליי, אל השמיים
האלה, האפורים-תדיר של העיר. שנתיים היינו ביחד.
בניגוד לדיירים שקדמו לו, הוא לא דיבר אליי מעולם. הוא רק ישב
שם, והביט, וחשב, והביט. ושוב חשב. אף-אחד מקודמיו לא הביט בי
כל-כך הרבה.
יום אחד הוא עזב את הדירה למקום אחר. אחרי שבועיים הגיע בעל
הבית והתחיל לצבוע את הקירות. עליי שמו דפי עיתון כדי שאשאר
נקי.
שבועיים סתם לי העיתון את הפרצוף.
שבועיים שיננתי שוב ושוב כל אחת מאותיות הדפוס המזורגגות הללו.

שבועיים לא הפסקתי לקלל את המזל המחורבן שלי.
שבועיים קראתי שוב ושוב על תוכנת החלונות של ביל גייטס. אני
נתתי לו את הרעיון למה שהפך אותו לאיש העשיר בעולם, לעזאזל.
המנוול המקושקש גר עכשיו בבית מידות מחוץ לעיר, עם הרבה חלונות
גדולים ומבריקים. אולי אפילו יש מעל כל חלון גגון קטן, שמונע
מהגשם להרטיב את הזגוגית. אח, החיים הטובים ! .
אותי הוא השאיר כאן, להתכסות בגשם ובפיח, לבהות לנצח בשמיים
האפורים, הצוננים של סיאטל.