אולי זה טוב שבכל פעם שכואב אני תמיד חופרת בכאב שוב ושוב,
פותחת פצעים בכל פעם מחדש, כותבת המון וקוראת כל יום כדי
להיזכר. אף פעם לא האמנתי שלברוח מהכאב זה פיתרון. תמיד חשבתי
שאם אני אבכה ואבכה ואכתוב ואקרא ואבכה הכאב יעלם בסופו של
דבר, כי כמה אפשר כבר לעשות את זה. אבל לא תמיד אני בטוחה שזו
הדרך. אולי פצעים פתוחים אף פעם לא מגלידים ולנצח נשארים
פתוחים?
אחרי כל פעם שכואב, אני מרגישה שהשתניתי. אני לא יכולה בדיוק
להצביע על השינוי, וזו הבעיה. לפעמים אני מרגישה שאני לא יודעת
מי אני בכלל. אם פתאום אני מוצאת את עצמי מדברת בטון מסוים,
עושה מעשים שלא אופייניים למי שחשבתי שאני, חושבת מחשבות שאף
פעם לא חשבתי, מגיעה למסקנות.
ולפעמים אני חלשה, ולפעמים אני חזקה כמו בטון. ולפעמים הכל
בסדר רק כי השמש זורחת בחוץ, ולפעמים הכל שחור וכלום לא משנה.
אבל הכי אני לא מעריכה. לא מעריכה את קרן על המאמץ שהיא משקיעה
בי ועל זה שהיא מנסה לעודד אותי בכל דרך אפשרית. לא מעריכה את
אמא שלי שקמה כל בוקר בשש וחצי כדי להכין לי אוכל. לא מעריכה
את המנהל שלי בעבודה שמתחשב בי כל הזמן משום מה. לא מעריכה את
העובדה שאני חיה ושזה כבר מספיק. אף פעם לא הערכתי את זה.
אפשרצ להגיד שהרבה זמן גם לא ממש ניצלתי את זה, אלא סתם צפיתי
מהצד. כל כיתה י' הסתכלתי על אנשים מהצד בלי ממש לחיות. בלי
להרגיש כלום. בלי מטרות. לא רוצה לחזור על זה. אני רוצה
להרגיש, לחיות, להעז, להגיד בדיוק את מה שאני חושבת למי שאני
חושבת, ליהנות כאילו אין מחר. ללכת עם ניר למסיבות טבע,
להתרצות ולטייל עם נטלי ברחבי הארץ, להוציא רישיון ולקפוץ
לאילת אם בא לי.
והכי אני רוצה לאהוב שוב... ושזה יהיה הדדי הפעם. כי זה מגיע
לי. ואני ממש רוצה שיסתדר לי עם ירדן. כי אני מרגישה שיכול
להיות שם משהו ממש טוב. אבל אני מבינה שהסיכויים נגדנו, ומקבלת
את זה בהבנה ובאהבה כי אם לא, אז בטוח שיש אחר שם בשבילי.
ואני באמת מנסה להשתנות. לשים לב לדברים הקטנים האלה, לאיפה
טעיתי ומה להמשיך לעשות. מנסה לחזור לתכונות שהיו בי פעם, ודהו
במהלך השנים. לשים זין על העולם, אבל גם לדעת לשים את הגבול.
לא לשכוח את הכאב, אבל גם לא לכפות על עצמי להיזכר בו יום יום.
לשכוח את האנשים שהיו צריכים להישכח מזמן. לא להיות יותר מדי
אובססיבית. להיות מושלמת בעיני עצמי, אבל בחוסר מושלמות מוחלט.
להמשיך לבזבז אבל גם לחסוך לטיול ביולי. לחיות בלי שום צל של
אפלה, להיות קרוב לשמש בלי להיכוות. לחיות לא כאילו אין מחר,
כאילו יש מחר, אבל הוא לא ממש משנה, ובטח שלא קריטי להיום.