בהלוויה שלך לא בכו. רק ליבי בכתה, אבל היא בכתה בשביל כולנו.
היא הייתה הנכדה הגדולה שלך, זו שהיה לה הכי הרבה זמן איתך, זו
שהכי הכירה אותך.
הייתי קטנה, אולי בת עשר. חשבתי שזה לא בסדר שלא בוכים, כי בכל
זאת, את אינך.
אבל לא בכיתי, כי לא הייתה לי סיבה.
לא הכרתי אותך כמעט, אני זוכרת כל-כך מעט פרטים עלייך.
את המראה שלך, השיער הלבן שלך, כתמי השמש על הפנים, החיוך
שלך.
אני זוכרת את הקול שלך, אומר "'קחתי" כשאת ישובה סביב השולחן,
משחקת עם חברותיך רמיקוב.
אני זוכרת אותך אוכלת אורז עם קטשופ. שני הדברים שהאמנת
שהולכים עם הכל.
אורז עם שניצל, אורז עם סלט, אורז עם הכל.
וזהו בעצם.
לא זוכרת שום דבר מעבר לזה.
הייתי רוצה להכיר אותך.
הייתי רוצה שתכירי אותי.
אני בטוחה שאם היית כאן עכשיו, היינו יושבות ומשוחחות. היית
נותנת לי עצות כאלה של זקנים, שבעצם נשמעות קצת מטופשות, למרות
שהן הכי נכונות בעולם.

עד לפני שנה וקצת הייתי עונדת בכל מבחן את התליון שלך. תליון
זהב עם שלוש אבנים אדומות. הרגשתי שאת שומרת עלי. שאת עוזרת
לי.
אני לא יודעת לאן הולכים אחרי המוות, אבל אני יודעת שאם יכולת,
היית יושבת וצופה עלי מלמעלה.
לפעמים אני חושבת עליך. מבקשת ממך עצות. אני לא מכירה אותך,
ולכן אני לא יכולה לדמיין את התשובות שלך, אבל אני משתדלת
למצוא את הדבר הכי חכם שאני יכולה לחשוב עליו.
אני מתגעגעת למעט שהכרתי. למעט ממך שהוטבע בי. למעט שיכולת עוד
לתת לי.