[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיל רובין
/
הגבר שנולדתי להיות

את גיא אני הכרתי סתם, בלי סיפור מיוחד, ככה דרך 'חברים
משותפים', לא משהו שמספרים. כל הסיפורים אצלנו במשפחה הם לא
מיוחדים. גם אבא הכיר את אמא לא באופן מיוחד, וככה גם אחי את
אישתו, ולדעתי זה דווקא טוב, כי אז לא צריך לספר הרבה וגם לא
שואלים שאלות, ומותר לך לחיות את החיים שלך בשקט, בלי שאף אחד
מתערב, וכשאתה מחפש באמת קצת רומנטיקה אתה יכול לשמוע סיפורים
של אחרים, ולרגע להצטער שאחריך לא רדפו, או שלא התחילו אתך
באופן מיוחד, צער שנמוג מהר.

אמא אומרת שגיא מוציא את הטוב שבי, וגם אני חושב שהוא עושה לי
להרגיש נעים, וככה גם בארוחות המשפחתיות יש באוויר מין שלווה
כזאת. גיא, אבא ואחי יושבים ביניהם ומעבירים חוויות מהשבוע,
בזמן שאני עוזר לאמא עם האוכל במטבח. כשאני שומע את גיא מדבר
בסלון, ואת אבי ואחי נוהמים אחריו בהסמכה זה עושה לי טוב, וככה
כשאני מתעסק עם האוכל הכל כאילו מתמלא רגש, וכל הצבעים והריחות
והטעמים הופכים עזים יתר. כשאימא פותחת בפעם האחרונה את התנור,
מציצה פנימה אל העוף החום והשזיפים המשתזפים, ופוסקת שזה מוכן,
אני יודע שעוד מעט כולנו נשב ליד השולחן, ואז אני פוסע מבעד
לאדים וקורא לכולם. ראשונה קמה אישתו של אחי ומתיישבת. היא
משחקת עם המזלג על הצלחת הריקה. אחר כך קמים השאר ומתיישבים,
לפי סדר קבוע, בעוד אני מגיש את המזון לשולחן. כשאני מניח את
קערת האורז, אני מציץ לרגע אל הכיסא שליד גיא, ונהנה לראות
אותו ריק. זה מה שאני אוהב בארוחות המשפחתיות. לעולם לא יגיע
אורח לא קרוא, תמיד יישאר המקום שלך, מקום קבוע, לא משתנה, סדר
שנוצר מעצמו ונשמר מעצמו.  

אחרי הארוחה, כשאנחנו יוצאים אנחנו נוסעים לתל-אביב וככה
מטיילים במכונית בין הרחובות. אנחנו עוברים ליד מועדונים שעדרי
גברים משתרכים בפתחם, ומאיטים את המהירות, מבפנים כבר נשמע קול
הבס שמשתלב לנו עם המוזיקה הרגועה שבאוטו, וגיא שואל אותי 'מה
זה פה, מסיבה?', ואני עושה כאילו לא הבחנתי וכאילו אני מטה את
ראשי להתרחשות בפעם הראשונה, ושלא הגנבתי מבטים עוד קודם, ואני
משיב לו, 'כן, זה נראה לי מסיבה' ושנינו מהנהנים בהיתממות קלה,
כמו זרים שנקלעו למקום באורח-פלא, 'מה, סתם מסיבה?' הוא שואל
שוב, ואני זורק מבט נוסף, בוחן את המאורע בדייקנות ואומר 'כן,
סתם מסיבה' ואחר כך כדי לחזק את דבריי אני מוסיף 'מסיבה
רגילה', ואז גיא מאיץ את המהירות ושנינו מביטים במועדון הנעלם
באופק בעיני שה תמים, למרות שבלב אנחנו יודעים איזו מסיבה זו
באמת, כי זו לא הפעם הראשונה שאנחנו עוברים פה, וכי דברים כאלה
פשוט יודעים.
אחר-כך המכונית מובילה אותנו כאילו מעצמה, וגיא קצת משחק עם
הווליום של הרדיו, 'ככה טוב?' הוא שואל אותי, ואני מהנהן,
'להגביר?' הוא מוסיף, ואני מתיר לו במבטי, הוא מתעסק עם הרדיו
עוד כמה רגעים, 'ככה זה הכי טוב' הוא פוסק. אנחנו יוצאים מהרכב
ופונים לבית קפה קטן בפינת הרחוב, עם כמה לפידים דולקים
בכניסה, וערוגות המסתירות את הסועדים, נכנסים ומבקשים שולחן
לשניים. גיא מזמין קפה הפוך ואני מבקש משקה עם שם ארוך שאני לא
יודע לבטא, והמלצרית קצת צוחקת עליי, אבל לוקחת את ההזמנה בכל
זאת, ואני כבר רואה את גיא מטייל במבטיו לאורך הסועדים, מציץ
לשבריר של רגע אל חייהם, וגם אני מצטרף אליו, מביט סביב, ורואה
כמה זוגות חמודים, עם נשים מלאות איפור וגברים בחולצה מכופתרת,
ותוהה לעצמי איך אנחנו נראים, ומה חושבים עלינו, ואז גיא נותן
לי מכה קטנה במרפק, סחבקית כזאת, ומצרף חיוך קטן, וזה עושה לנו
להיראות כמו שני חברים, נניח שהכירו בצבא, או שלמדו ביחד
בתיכון, ובטח לא כמו זוג, והמחשבה הזאת ממלאת אותי שלווה, וככה
אני מתרווח על הכסא עוד קצת, מפסק רגליים, נשען לאחור, כמו שאר
הגברים, ואני אפילו זורק מבט קטן של עניין אל אחת הבחורות,
וככה זה עושה לי נעים, ואני מדמיין לעצמי שבשולחנות מאחור כמה
בנים מתלחששים ואומרים, 'תראה איזה אחלה גבר הזה שם, מתחיל פה
עם הזאת', ואז הבחורה מפנה אליי פתאום מבט חזרה, עם חיוך קל,
ואני נבהל, ואז אני מביט אל גיא וגיא מביט אליי. 'מקום נחמד'
אני אומר, 'כן, בית קפה רגיל' הוא מוסיף, והמשקאות שלנו
מגיעים. אני מביט בגיא שותה קפה לאט, בשלוקים קולניים, מתעלם
משפם קצף-החלב שמצטייר לו מסביב לפיו.

בלילה, כשאנחנו חוזרים, אנחנו מתפשטים לאט כי שנינו יודעים
שאין בכלל לאן למהר, ושהלילה הזה ארוך ורק של שנינו. אני נשכב
ראשון במיטה ונותן למצעים הקרים להרגיע לי את הגב, ואז גיא בא,
ונשכב אחרי, ויש לו חיוך קטן, לא מוסבר, שתמיד נדמה לי נבזי,
והוא מתחיל לגעת בי ואני נותן לו לסדר את הגוף שלי איך שהוא
רוצה, ובינתיים אני מרגיש איך הקול שלי צולל, נהייה צורמני
ודק, והדיבור שלי נשמע כמו צווחה קטנה, חסרת פשר, של ציפור
מבוהלת, וכשאני מרגיש את זה בסוף אני נותן לגוף שלי להשתחרר
ולנשמה לברוח, כי מי ששוכב שם במיטה זה לא אני, ואני עוצם
עיניים כמו בחלום, שלפעמים הוא מתוק ולפעמים בלהות, ואני נותן
לגיא להמשיך לעשות בי מה שהוא רוצה, ומלטף לו את הגב, מקיף
אותו בזרועותיי, כי בלב אני יודע שהכל בסדר, וכשהכל ייגמר
נקשיב לשקט הזה פה בחדר, ואני אחזור להיות הגבר שנולדתי להיות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מישהו יודע מה
עם לורה? החמודה
ההיא, הבת של
צ'ארלס.


ד"ר בייקר


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/3/05 12:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיל רובין

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה