באחד מימי החורף הקרים מצאתי את עצמי בכיתה, בכיסא לידו. שמחתי
עד הגג- הרי זה מה שתמיד רציתי. בהפסקה יצא לי לדבר איתו על מה
שקרה אצלו בדירה אתמול בערב. "כדאי שנדבר" אמרתי לו. "מה יש לך
להגיד, עדי?" הוא שאל. הוא תמיד היה טיפוס של ישר ולעניין- עוד
תכונה שאהבתי אצלו. זה, והעיניים הירוקות המדהימות שלו שבכל
פעם שבו אותי מחדש. "אתה יודע שאני לא רוצה שאף אחד ידע על מה
שקרה אצלך בדירה אתמול בערב" אמרתי לו. הוא התקרב אליי והנמיך
את קולו לכדי לחישה. "אם זה מפריע לך שכולם ידעו עלינו, אז אני
לא אגיד כלום" הוא אמר. הסתכלתי עליו בעיניים מעריצות. אך
עדיין מה שעשינו אתמול בערב הטריד אותי משום מה. "היי, שזה לא
יטריד אותך. אני אוהב אותך" הוא לחש באזני. גם אני אהבתי אותו,
מאוד. אז נישקתי אותו, כך, באמצע הכיתה. כבר לא היה אכפת לי
שכולם ייראו אותנו ביחד, כבר לא היה אכפת לי שכולם יידעו-- אני
הומו.