בכל בוקר, כשאני קם, המיטה שלי ספוגה בשתן חריף, וככה אני נשאר
שוכב בתוך החמימות הזאת שפושטת לי בכל הגוף. אני מרגיש איך
השתן מחבר ביני לבין המיטה, כאילו היינו יחידה אחת, ובעודי
ממולל את אצבעותיי הדביקות אלה באלה, מתגולל בתוך הסדינים, אני
שואף את הצחנה המלוחה עמוק אל ראותי, נותן לה להתערבב בתוך
האוויר הרגיל של הגוף, עד שאמא באה ומרימה אותי מהמיטה. היא
שואלת, "מה קרה?" ואני עונה לה, "עשיתי פיפי", אמא, "שוב? שוב
עשית פיפי?" היא שואלת, ואני קולט אותה בתוך תוכה מאוכזבת. אני
רק מנסה להסתיר את הפרצוף המבויש ומותח את הפיג'מה שהפכה דביקה
וסרוחה כמו החולצות אחרי שיוצאים מהבריכה. וככה כל בוקר יש את
הרגע הקטן הזה של השקט, ואני אוהב שאמא משחקת את עצמה מופתעת,
למרות שהיא יודעת שהרטבתי גם אתמול וגם שלשום, ושאני ארטיב גם
מחר, והיא גם יודעת שזה לא אשמתי, כי הפיפי הוא שריר בלתי
רצוני, ואי אפשר לשלוט בו. כי לפעמים הוא מורד בגוף, ורק
כשגדולים אפשר לדעת איך למשול בו באמת, ובינתיים צריך לנסות,
הרבה לנסות, ככה אמא אומרת כשאנחנו יושבים ומדברים על הסוד
הקטן שלנו, ככה בחדר בשקט בזמן שבסלון החיים נמשכים כרגיל, ואז
אנחנו מחליטים על כל הטקטיקות והאסטרטגיות החדשות ואיך אני
אנצח אותו וסוף סוף אהפוך לגדול.
וככה כל בוקר אמא באה אליי לחדר, ואנחנו מפנים את המיטה,
מעלימים ראיות, כדי שאף אחד לא יגלה את הסוד. אמא חושפת את
התריסים בזעם, מאפשרת לאור ולניחוח החמוץ-מלוח להתערבב עם
האוויר של הבחוץ, מושכת את הסדינים, נאבקת בגומי הסדין שמתבצר
מתחת למזרון, ואחר סוחבת את כל המצעים, מכווצ'צ'ים בידה, אל
האמבטיה, שם היא מטביעה אותם במים רותחים מהולים בסבון. בהוראה
אני פושט את בגדי והיא מטביעה גם אותם במים המבעבעים, ומי
שיראה את זה בטח יחשוב שהיא סתם עושה כביסה, כי אף אחד לא יכול
לנחש שהבגדים והמצעים שבפנים היו ספוגים עד לפני כמה רגעים
בשתן. אני ממהר לחדרי, שם אני מרכין את הראש אל המזרון העירום,
ומריח אותו. אני אוהב את הריח שלו. ניחוח השתן אומנם דבק בו,
אך הוא עדין יותר, ואני ממלא בו את ריאותיי. אחרי כמה רגעים
אמא קוראת לי שוב, מלטפת את פניי, נושקת לי לבוקר טוב ומותירה
אותי לבד עם המים החמים, לשטוף את עצמי מהשתן, למרות שבכלל לא
אכפת לי להישאר בתוכו כל היום.

גם בארוחת הבוקר אני ואמא שומרים על הסוד הקטן שלנו. כשאבא
בשקט אוכל, מרוכז בעצמו, והבוקר כאילו עוד לא קם, אני שולח
לאמא חיוך של מבוכה, שמסגיר את התלאות שאנחנו כבר עברנו. והיא,
כאילו מתעלמת מאבא, מחזירה לי חיוך קטן בזווית הפה, שלפעמים
נדמה לי שרק אני יכול לראות, ואז אני פורץ בצחוק, ומיד מכסה את
פי כדי להודפו. "מה קרה?" אבא שואל, ואמא רק לוקחת עוד לגימה
מהקפה, מסתכלת אליו ואומרת "כלום, כלום לא קרה". אני רואה את
אבא שוקע שוב בתוך הצלחת, ותחושת חמימות פתאום פושטת בי, כי
אני יודע שהוא לא חושד בכלום, ולא יכול לנחש שהרטבתי במיטה
היום, ואתמול, ובכל אחד הימים שקדמו לו, והידיעה הזאת ממלאת
אותי בכוח. אני מדמיין את אבא עובר ליד האמבטיה החמה ומגניב
מבט מבעד לאדים, 'עושים כאן כביסה' בטח יהרהר לעצמו, וימשיך
הלאה, כאילו כלום. אני מפנה עוד מבט לאמא, שכבר נתנה לצחוק
שלנו להתפוגג באוויר, ויודע שתכף ייגמר עוד בוקר בבית. וככה
בתוך השלווה הזאת אני נותן לזמן לעבור, כי הלבד שלי ושל אמא
הפך כבר להרגל.
באמצע הלילה, כשהמיטה עדיין יבשה, אני קם ומביט בעצמי עירום
במראה. אני מואר רק בעזרת אפלולית קטנה, אבל נהנה להסתכל עליי
ועל הפיפי שלי. גופי עדיין יבש, ולרגעים אני כבר מרגיש איך
יהפוך רטוב בעוד מספר שעות, ייספג בנוזל השתן, וגם כשאני מרגיש
את השלפוחית שלי מלאה אני לא הולך לשירותים, רק נשכב שוב במיטה
ונותן ללילה לעשות את שלו, כאילו מפחד שבוקר יבש יהרוס לי את
השגרה.

לפעמים, כשאבא עדיין בעבודה, אמא קוראת לי לחדר וביחד אנחנו
מתכרבלים במיטה. המצעים שלהם חמים יותר ונעימים יותר, ואני
פורש את כל גופי לאורך המיטה הזוגית. אמא מלטפת אותי קצת, או
מדגדגת אותי כשאני משחק איש מת, ואז, בין לבין, תמיד מופיעה
השיחה הרצינית, שמצד אחד גורמת לי להתבייש אבל מצד שני להרגיש
איש גדול, והתחושה הזאת מוזרה בשבילי. אמא שואלת, "אולי די?
אולי נפסיק לעשות פיפי במיטה," ואני אוהב שהיא אומרת נפסיק, כי
ככה הפיפי הזה הופך להיות משהו שלנו, לא רק שלי, ואני אומר לה,
אמא, בטח שאני רוצה להפסיק, באמת שאני באמת משתדל, אבל זה
הפיפי שלא מקשיב לי, שעושה מה שהוא רוצה. היא מוציאה אנחת
ייאוש קלה ואז השקט משתרר לו בחדר, כאילו השיחה הזאת לא נעימה
לנו. "מה תעשה כשתהיה לך חברה?", היא שואלת פתאום, גם אז תעשה
פיפי במיטה? והמחשבה הזאת מפחידה אותי. אמא ממשיכה לגלגל את
המשפט, כאילו הרעיון הזה מצא חן בעיניה, ואני עוצם עיניים
ומתפלל בלב שרק תפסיק. "כשתהיה לך חברה זה לא יכול להיות ככה,
אתה לא תוכל לעשות לידה פיפי, היא ממשיכה, אז אתה תהיה גבר,
איזה גבר יפה תהיה", היא מתבוננת בי רגע. אני רק מתקרב לאמא
ונותן לה חיבוק קטן כדי שכל זה יפסיק. אחרי כמה רגעים אני אומר
פתאום, בלי לחשוב, כדי שאמא תתרצה, "אני מבטיח להפסיק", ואמא
לא מגיבה, אולי פתאום גם היא קצת מפחדת, רק נותנת להבטחה הזאת
להתפשט באוויר החם של החדר.