אני בוגד, זה מה שכולם אומרים.
המילה הזו ננעצת בי כמו מלתעות עשרות פעמים בפנים, מאחורי הגב.
המבטים מלווים. "בוגד", הם אומרים, "הוא בוגד".
מהלך סהרורי ברחובות, עם קרעים בחולצה, לא ישן בלילות. לפעמים
משתין בגן ציבורי, יושב על ספסלים חסרי צבע ליד זקנים סניליים
שמפצירים בי לתפור את החולצה או ללכת ללמוד... ותמיד יש את
הפולנייה שמסתכלת עליי ברחמים ואומרת שגם לה היה פעם בן
בגילי... ואני בוהה בה, בוהה בכולם. הם לא מבינים כלום. הם
דואגים לילדים שלהם, ולי אף אחד לא דואג.

כשחזרתי כולם הסתכלו עליי במבטים יפים כאלה של הערכה, של
התעניינות וסקרנות, גאווה - שאפות בגיל התיכון היו ניגשות
ומחייכות את החיוך הבתולי שלהן, כאילו שאני גיבור ונכס לאומי,
ומסתכלות במבט מבויש "הוא גיבור... הוא חזר!" ואני הייתי בטוח
שמעכשיו הכל יהיה בסדר. שכל העתיד לפניי. ואיך לא הבנתי שבעצם
כל העתיד כבר מאחוריי ושהכל נגמר...

יצאתי בזול. ראיתי את גרוסמן שהיום חושב שהוא אספרגוס. 1.80 של
שרירים, מוח של איינשטיין לפחות, מראה של דוגמן... בחור בן 20
וחצי.. הנה הוא, שומע דלת נסגרת ומתקפל ומילל, וביבבות חרישיות
מתחבא מתחת לכסא. צווח בכל פעם שמישהו ניגש לחבק אותו, בוהה בך
ומסוגל למלמל רק "אספ.., אספ..." כמו אספקה... או...
אספרגוס... העיניים שלו ממצמצות בלי הפסקה, שיניו נוקשות כמו
מקור באמצע אוגוסט, הבעיטה הזו בכל קצה תא עצב... לא מסוגל
לצאת מזה. לא מתקשר. ואני, אני עוד יצאתי בזול. ציפורן פה, בשר
שם, מדי פעם מאבד קשר עם הסביבה - מטייל עד אובדן התמצאות,
אובדן זהות, מתי יצאתי מהבית או התרחצתי... וחלומות זוועה.

למפלצות האלה היה חוסן נפשי נדיר. איך הם התעללו בנו כדי
להוציא שביבי מידע שלא יצאו, פרקו פיזית ונפשית, ולהם היה את
הכוח להפוך אותנו לפוחלצים ולעמוד מעלינו ולצחוק. כאילו שסבל
זה בסיס העולם ועליו מושתתת היכולת שלנו לנשום. או שלא. להפוך
ילדים בני עשרים לשברי פלדה סהרורים שבוכים כמו ילדות בנות 7
שלקחו להן את הברבי. ולפעמים זה נשאר.

מוחמד בא מעליי ונעמד, וכובל אותי, ואני קטן ואין לי כוח,
הידיים קשורות בחבל מאחורי הגב, הפה מודבק, והוא ממלמל כמה
משפטים לא ברורים בערבית מצרית וצוחק את הצחוק השטני שלו,
ובועט לי בכל הכוח בראש. ואני רואה את הרגל המחורבנת שלו עולה
מעלה מעלה, ובמהירות שיא מתקרבת אליי. ואני מרגיש את הדף הרוח
שניה לפני הפגיעה, עוצם את העיניים בכל הכוח, ומכווץ כל שריר
ופיסת עור בפרצוף שלי. "יטבאח אל יהוד, יטבאח אל יהוד!" הוא
צועק בהתלהבות. החלק האחורי של הראש שלי ניתך ברצפה הקפואה
עליה אני שוכב ערום ומקופל, וכאילו רסיסים רסיסים מהזיכרון שלי
נשפכים על הטינופת הקרה הזו. ואני תופס שכל גופי מתבוסס בתוך
שלולית דם. מרגיש טיפה טיפה של דם יוצאת מהחתך שמאחור. וכואב
לי עד כדי תופת בצוואר ובמצח, והעור שורף לי מאחור, והשפתיים
מדממות מעוצמת הנשיכה, עוויתות הכאב, העיניים דומעות מרוב מאמץ
שלא לפרוץ ביבבות כאב. והרקות הולמות, ואותו הרעש המעומעם...
אני פוחד מדם. תמיד פחדתי. פעם ראיתי את שלומי חוטף חתך, וכמעט
התעלפתי מרוב היסטריה. ועכשיו הוא מטביע אותי בתוך אגם של דם.
והמניאק המצרי בא מעליי וממשיך לצחוק, ואני כל כך קטן, רק רוצה
שיילך, שיתפגר... והוא בא עם המצית השקופה שלו, ומגלגל אותי על
הבטן. הפרצוף שלי ננעץ ברצפה, לתוך הפה נכנס טעמו המר של הדם
-אני שותה את דמי שלי, ומרוב תשישות אין לי כוח להרים אפילו את
הראש. אני שומע את המצית נפתחת ומתפלל שזה רק הדימיון שלי
והעייפות. כל ס"מ בגוף נפוח מכאב, ההשפלה הזו שכל אדם שהוא,
והערבי המחורבן בפרט מעליי ומתעלל בי.
אני לא פטריוט. אני לא מאמין בעקרונות של המדינה המטורפת בה
אני חי, וגם לא מבין איך זה שאני פה. ומה לעזאזל יש לו נגדי,
ובשם מה אני עובר את כל האימה הזו. הידיים נשרפות. החום ממיס,
וקשה לי לנשום מרוב כאב... הוא ממשיך לצחוק ואני מתפתל מכאב.
נעמד מעליי, פותח מכנסיו ומשתין על ראשי... והצחוק שלו מהדהד.
ואז אני מתעורר. למעלה השכנים רואים איזו תוכנית טלויזיה, ואני
רוצה למות.

כשחזרתי הבטיחו לנו ימים וורודים. של שקט וציפורים מצייצות
וגשם סמלי של חורף... של חירות. ואפילו בית הבראה לכל ה"איכות"
שנשארה עם חצי רגל באדמה - כל החבר'ה מגדוד 195 או מה שנשאר
מהם - 5 סמרטוטים שמדברים לעציצים... גרוסמן, פלג, כהן,
קדרון.. ואני.
הטיחו בי שאני שקרן. שסיפרתי את מה שאני יודע, שאני בוגד,
והפקרתי, ולך תסביר להם שלא יכולתי בכלל לדבר מרוב כאב. ובבת
אחת הכל שונה. אף אחד לא מדבר איתך או פונה אלייך... ולא
דיברתי, אני נשבע! שרפו אותי. רק המבטים האלה של הזלזול ברחוב,
כאילו באמת הייתה לי ברירה... אז המצרים לא הצליחו להרוג אותי.
את זה עושים כולם עכשיו. אז למה דווקא אני? מסתכלים עליי כאילו
אני השטן ולא מגיע לי כאן קיום. כאילו כאן אני כבר מרוסק,
כאילו אין לי מקום. אני לא השטן אך זה בטח הגיהנום. והכל שרוף
- כל ההבטחות, התקוות, כל הרצון לחיות דועך. שבר כלי, שמשרד
הבטחון יושב שם למעלה וכותב עליו קומדיה טראגית ועצובה מדי.

זה רק אני, שכולן בורחות ממנו כמו מצורע (שרוף) וזקנים צועקים
לי לתפור את החורים בחולצה, ושאולי אלך ללמוד משהו מועיל. מת
בגוף חי. שבוי.


שבי