אני לבד.
זה קרה בערך לפני עשר שנים, כשהייתי בן שש. מאז הכל השתנה. זה
היה יום שבת, אחד באוגוסט, נורא חם. המאוורר לא עבר, ולמזגן לא
היה לנו כסף. גרנו בצד המזרחי של העיר, כך שגם בריזה מהים לא
הייתה לנו. שכבתי על הרצפה בסלון, כמו שעשיתי כל הקיץ, כי היא
תמיד הייתה קרה. בכל מקרה, זאת הייתה נחמה. היה כל-כך חם עד
שגם הדברים במקרר התקלקלו, או שזה היה בגלל שלא חיברנו אותו
לחשמל. בעצם, גם אם היינו מחברים אותו הוא לא היה עובד, כי אבא
לא היה יכול לשלם את החוב. בחורף הקודם לא היה לנו תנור, מאותה
הסיבה. מצד שני, עדיף להזות ולהזיע מהחום המייסר מאשר למות
מקור. מילולית.
אז זה הסיפור. אמא רצתה להכין לנו ארוחת ערב כמו של השכנים
ממול, אלה שהיה להם יותר. "אף פעם אל תקנא ואל תרגיש נחות ליד
אחרים", אבא היה תמיד אומר לי. לא היו לה מספיק תפוחי אדמה,
אכלנו את הרוב חיים לארוחת בוקר. לא היה ממש משביע, אבל אנחנו
לא יכולים להרשות לעצמנו להיות בררנים. אז היו מעט תפוחי אדמה,
לא נורא. אחר כך היא גילתה שגם אין מספיק שעועית, ועל ביצים
יכולנו רק לחלום. היא שלחה אותי למכולת לבקש קצת שעועית ואולי
תפוחי אדמה, או אפילו רק קליפות.
לא היו לי אחים. כשנולדתי היו סיבוכים, ואמרו לאמא שהיא לא
תוכל ללדת יותר. אני הסיבה לזה שלא היו להורים שלי יותר ילדים,
ואני יודע שהם רצו.
הלכתי למכולת והיה שם הבן של החנווני. התחלתי לפחד. הוא היה
גדול ממני בשמונה שנים, והיה גם יותר גדול ומפותח ממני. הוא
אהב לצחוק עליי ולפעמים גם להרביץ, אבל כמובן שלא סיפרתי דבר,
כי אחרת אבא שלו היה כועס על שקריי ומפסיק לעזור לנו. שאלתי
אותו אם הוא יוכל אולי לתת לי קצת שאריות שנשארו, ירקות
פגומים, משהו. הוא בז לי, כמו תמיד. "הנה הילד המסריח שתמיד
מקבץ נדבות! תראו אותו, מתחנן לשאריות. צריך לשלוח את האנשים
האלה מכאן, הם מטנפים לנו את האוויר". "סתום כבר, טיפש! עזוב
את הילד!" זאת הייתה האחות הבכורה. היא תמיד הייתה נחמדה
ודיברה אליי יפה וידעתי שזה מרחמים. אבא אמר לי אף פעם לא
לצפות שירחמו עליי. "אתה בסדר?" היא שאלה. הסברתי לה מה קרה
והיא נתנה לי קופסת שעועית ושני תפוחי אדמה. בכנסייה תמיד
מטיפים לנו על מלאכים אבל אף פעם לא ראיתי כאלה. היא בטח אחת
מהם.
כשחזרתי הביתה הבאתי לאמא את המצרכים. היא נישקה אותי ובשקט
התפללה בשביל הילדה מהמכולת. אבא, מצד שני, לא היה כל כך
מאושר. הוא כעס על זה שאנחנו מתחננים למצרכים, ואמר שככל
שאנחנו מקבלים יותר דברים, כך גדל החוב שהוא יום אחד ישלם
לחנווני. יום אחד.
הייתה לו עבודה במפעל עד לא מזמן. ואז הבעלים שלו החליט
שההשקעה הזאת פשוט לא מספיק טובה, אז הוא סגר אותו. היו עוד
הרבה גברים כמו אבא שהיו להם משפחות לפרנס, ופתאום הם איבדו את
ההכנסה היחידה שלהם. אבא ואמא תמיד מתבדחים על זה שמזל שאין
להם עוד ילדים כי אז היה צריך יותר כסף. אני יודע שהם לא באמת
מתכוונים לזה.
גם אמא עבדה פעם במפעל הזה. אבל יום אחד היא חזרה הביתה בוכה
ואמרה משהו לאבא בקול שלא שמעתי. הוא ממש כעס וחזר למפעל בשביל
לעשות משהו. אחרי זה אמרו לי שאחד המנהלים שם פוטר, בגלל שהוא
ניסה לעשות משהו רע לאמא. אף פעם לא הבנתי מה קרה. אף אחד לא
טרח להסביר לי. בכל מקרה, היא אף פעם לא חזרה לעבוד שם.
הארוחה הייתה מצוינת. הודתי לאימי וביקשתי ללכת לחדר. לא היו
לי צעצועים, וגם לא ידעתי לקרוא, אבל מחוץ לחלון היו כמה
פיגומים שציפורים ישבו עליהם. אהבתי להתבונן בהן.
פתאום שמעתי דפיקה בדלת. חשבתי ללכת לבדוק מי זה, אבל פחדתי
שאולי זאת תהיה "החבורה". הם היו כמה ילדים קצת יותר גדולים
ממני שהעמידו פנים שהם חברים שלי, אבל בעצם הרביצו לי, גנבו לי
כסף (את הפרוטות שהייתי מקבל בחגים) ועשו לי דברים מוזרים שהם
מאוד נהנו מהם. אני לא.
לא רציתי לספר להורים שלי, כי אז הם בטח היו חושבים שאני
רכרוכי. או יותר גרוע; הם היו מרחמים עליי ועושים משהו, אולי
מדברים עם ההורים של הילדים האחרים. הייתי צריך להסתדר איתם
בעצמי. כבר מזמן החלטתי שכשאני אגדל אני אהיה גדול וחזק, ואני
אוכל להחזיר להם על מה שעשו. רק צריך סבלנות.
החלטתי לצאת מהחלון ולרדת מהפיגומים. אני אחכה עד שהם ילכו ואז
אחזור בחזרה לחדר. אם אבא או אמא ישאלו אותי למה ברחתי, אני
אגיד שזה סוג של משחק.
ירדתי בזהירות וחיכיתי. ישבתי קרוב מספיק כדי לשמוע מה קורה
בפנים, ודי רחוק כדי שלא ימצאו אותי. היו קולות, אבל הם נשמעו
לי מבוגרים. לא נורא, התחלתי להנות מהמשחק שלי. לאט לאט הקולות
התגברו והתחזקו, ושמעתי צעקות. פתאום שמעתי קול של חבטה וחפצים
נגררים. עכשיו כבר התחלתי לפחד. רציתי ללכת לראות מה קרה, אבל
הייתי מרותק למקומי. היה בכי, ואז עוד כמה חבטות. הבכי התגבר.
בסוף הקולות נעלמו, ונשאר רק הבכי. טיפסתי בזריזות למעלה
והלכתי לסלון. זה היה נורא.
החפצים שלנו היו הפוכים ושבורים, ושמתי לב שארנק העור הקטן שבו
הוריי שמרו את מעט הכסף לשעת חרום שהיה להם, שכב קרוע וריק על
הרצפה. ראיתי את אמא שלי יושבת בפינת החדר, חבולה, בוכה. אבל
מה שהיה יותר נורא מכל היה אבי. האבא היקר שלי, הגדול, הגאה,
שכב באמצע החדר, מדמם. ידעתי שאני לא אראה אותו מחייך יותר, או
נותן לי עצות, או מצטט לי פתגמים חכמים. אני לא יודע איך ידעתי
את זה, אבל ידעתי.
הלכתי אל אמא שלי וחיבקתי אותה. לא בכיתי, כי הרגשתי שעכשיו
אני הגבר בבית, עכשיו אני צריך לדאוג לה. הייתי רק בן שש.
החזקתי לה את היד והקמתי אותה לאט. צעדנו ברחוב לעבר תחנת
המשטרה, שהייתה ממוקמת במרחק כמה קילומטרים מהבית שלנו.
כעבור שבוע גם היא הלכה. אותי שמו בבית היתומים, ואמרו לי
שיהיה שם יותר טוב. כנראה שהם צדקו.

אני עדיין לבד.