יקירי,
אחרי שחשבתי על זה הרבה, הגעתי למסקנה שאם לא היית יפה כל כך,
זה לא היה כזה קשה. אבל אתה כן יפה כל כך, ולכן זה כן כזה
קשה.
לא שאני רוצה להפסיק את הקשר בינינו. חס וחלילה. אני כל כך
רוצה קשר איתך שזה כואב. בגלל שאתה יפה כל כך, אבל לא רק. גם
בגלל שאתה כל כך חמוד וביישן שבא לי למות בכל פעם שאני רואה
אותך. הבעייה היחידה שמתעוררת היא שאתה לא חושב ככה עליי.
וכמובן שהצלחת להבהיר לי את זה בדרך הכי טובה שיכולת - להתעלם.
ואני, עדיין נאחזת בחוטים בלתי נראים של אהבתך הלא נראית אליי,
ממשיכה לקוות שהפנים היפות האלו יהיו קצת יותר קרובות אליי.
קצת יותר. טיפה. אבל זו הבעייה, שזה לא קורה. ולכן כל כך קשה
לי לכתוב לך. כי אפילו שאני יודעת שאתה לא מרגיש כלום, משהו
בתוכי משכנע אותי שאתה כן. שהעובדה שאתה מתעלם ממני באה רק מזה
שאתה משחק אותה קשה להשגה. שזה שאתה צוחק כשאני עוברת לידך
אומר שאתה בעצם מתבייש ליזום משהו בינינו, כי כאמור אתה כזה
ביישן וחמוד.
ובגלל זה, בגלל שאני מאמינה בכל השטויות האלה, אני בעצם לא
כותבת לך את המכתב הזה עכשיו. הצד ההגיוני שלי, זה שמודע לאמת,
כותב את המכתב. אני סתם יושבת כאן ובוהה בעצב בדף הלבן, מנסה
להבין איך זה שהמילים האלו נכתבות בכתב היד שלי. והפסיכולוגית
שלי עוד טורחת להזכיר לי אחר כך שהכל בסדר איתי ושאני נורמלית
לגמרי, ושאני לא מכוערת כמו שאני חושבת ושעדיף לי למצוא מישהו
אחר. בחלומות שלי אני רוצחת את הפסיכולוגית שלי, רק בגלל שהיא
אמרה לי למצוא מישהו אחר, וטומנת את הגופה המצחינה שלה בחצר של
הבית שאין לי, כשאני דואגת לכסות אותה בעפר מעורב בצואת כלבים.
שיהיה לה נעים.
לא קל להבין שאתה חולה נפש.