בשעת הלילה המאוחרת, כשהכל ישנים, והתו הכי חלש שתשמיע המערכת
שלי ישמע כמו צעקה מחרישת אוזניים, אני יושבת ובוהה בתקרה.
מנסה לחשוב על כל מה שקרה לי היום, אבל לא מצליחה.
היה לי יום יחסית מוצלח.
הספקתי ללמוד, עשיתי משמרת בעבודה, יצאתי עם חברים, ואפילו
הייתי איזה שעה עם ההורים. מה עוד יכולתי להספיק לעשות?
אבל הימים מתקצרים, ככל שמספיקים יותר, רוצים יותר. ועוד שעה
עם החברים, ועוד שעה להכין גם שיעורים לקראת הפעם הבאה שאבקר
במוסד החינוכי, ואולי אפילו עוד קצת זמן עם ההורים, ועוד זמן
לעבוד שיהיה יותר כסף לבלות. ולישון.
איך שאני רוצה לישון.
אבל אני מגיעה הביתה, אחרי יום כל כך עמוס, ואיך אוכל ללכת
לישון? כל היום העברתי במחיצת אנשים ולרגע אחד לא יכלתי לעצור
ולחשוב.
והעצבים מצטברים, והם יוצאים החוצה. ואנשים כבר מתחילים
להרגיש, ואותה מירב חיננית ומאושרת מראה סימני עייפות,כבר לא
תמיד מחייכת, לפעמים עצובה, לפעמים עצבנית. אין מה לעשות,
העייפות הורגת אותי, היא גומרת אותי אט-אט, מחלחלת אל תוך
נשמתי, צורבת את עורי, ולוקחת לי את כל הכוחות הנפשיים שעוד
הצלחתי לאגור פעם אחרונה שלקחתי לי פסק זמן מהחיים.
אבל אני כבר לא יכולה לקחת פסק זמן מהחיים. אני ממילא לא
מאמינה בזה. גם לחשוב זה חלק מהחיים, והפסק זמן הבא שלי יהיה
מלחשוב. מלהיות. נמאס לי כבר להיות.
החברות הכל כך טובות שלי, עסוקות בתוך עצמן, כי הן חושבות
שהמריבות שלהן זה הדבר הכי חשוב בעולם, ושזה מה שבאמת מניע את
העולם. הן צועקות, מתייחסות אחת אל השניה כאילו הן יכולות
להשפיל, לפגוע, והן עדיין יחזרו לאותה נקודה. וזה באמת ככה.
אחרי כל הצעקות,  הן חוזרות לאותה נקודה. ורק אני לא יכולה
להבין איך אחרי כל הדברים האלה הן סולחות, אף משקע אינו נשאר,
והחיוך חוזר לפניהן. והמריבות האלה מתיימרות להעסיק את חייהן
בזמן שעליי עוברים דברים, והן לא מתעניינות בכלל, כי הן צריכות
את הזמן הזה איתי כדי לפרוק את המשקע שלהן, כי אני תמיד פה
בשבילן, לא משנה מה קורה איתי. לא משנה מה. אבל לעומת זאת, מי
אני שאתיימר להגיד שהבעיות שלי, הן הן המניעות את העולם?

אז אני יושבת, חושבת, מנתחת כל מיני דברים ביום שלי, ומגיעה
למסקנה שאני צריכה פסק זמן.
מההורים שנוטים לחשוב שהם יכולים לנהל לי את החיים, מהחברים
שחושבים שהם מבינים אותי, אבל אם אני לא מבינה אז איך הם
יכולים? מהלימודים שלוקחים ממני הרבה יותר זמן ממה שאני באמת
מסוגלת להשקיע, ואחרי שאני בכלל לא משקיעה בהם, מוכיחים שהם
באמת ביזבוז של זמן , מהעבודה, שכמה שאני נהנית בה, מתישה אותי
פיזית. פשוט פסק זמן.
אבל גם אחד כזה שיהיה אפקטיבי מספיק שאני לא אצטרך לחשוב
בו.שאני לא אצטרך להתעמק במהות האמיתית של החיים, ולחפש אושר
אחר, הסיפוק החדש שלי. כי אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה, אני
לא בטוחה שזה מה שאני צריכה, אני לא בטוחה שאיכפת לי. נמאס לי
להיות מירב האיכפתית. אני בכלל לא איכפתית. אני אגואיסטית,
מרירה, אני פשוט בן אדם שלא שווה יחס. אז למה שאני אתאמץ לחשוב
על כמה שאני לא שווה יחס? למה לבזבז זמן ברחמים עצמיים? אפילו
הם לא עושים לי יותר טוב (חוץ מההבנה שמרוב רחמים עצמיים אני
מרחמת על עצמי, ואיזה פאתטית אני שאני מרחמת על עצמי כל כך
הרבה). אני צריכה קצת זמן של שקט, לברוח מהכל, לא לדעת, לא
להיות קיימת עוד. לא עוד לחשוב, להתעמק.
גם זה מתיש נפשית.