אני פציפיסטית. אמרתי זאת כבר מזמן. מההתחלה. גם בקורות החיים
שלי זה צוין. היה ידוע מראש, שאני לא מוכנה לעשות שום פעולת
התאבדות, כמו שביקשו ממני לעשות. גם לא אהיה מוכן לעשות אף
מטלה של הרג, כמו שביקשו שאעשה. אני פציפיסטית, פציפיסטית,
פ-צ-י-פ-י-ס-ט-י-ת. שאפתי להיות אזרחית, אזרחי זה הכי, אחי (או
במקרה שלי: אחותי!)! להסתובב בפארקים כל הזמן. שייתנו לי
לאכול, לשתות, שייצאו לטייל איתי כל הזמן ושירעיפו עליי מחמאות
ללא סוף.
אני תמיד קשורה, לכל מי שאני נמצאת איתו אני קשורה. גם
לנוכח שאני איתו כרגע אני קשורה.
למרות שהוא גרם לי להיכנס לכושר, כמעט בכוח, אני עצלה, לא
מסוגלת להזיז את התחת בלא הוראה שלו. גם בצב של עצלות, הוא היה
מביא לי צ'ופרים, מתנות וכל מני דברים נחמדים שעשו לי את היום.
הייתי אוכלת הכול, הכול. כל מה שהוא היה נותן לי, הייתי
בולסת. בולעת ישר בלי לחשוב, כאילו מישהו ייקח את האוכל מהרצפה
לעצמו. כל פעם שהיה נותן לי דבר או שניים, הייתי עושה את שהוא
מבקש.
ועכשיו, אני באיזה בסיס עם נח"לוואים, מרחרחת פה ושם.
מסתובבת בלא מטרה. החוצה אסור לצאת, כי יש צלפים של חיזבאללה
בכל מקום, הם לא יחשבו פעמיים, החיזבאללונים, ויורידו אותי כמו
במטווח ברווזים. אין להם בעיה להוריד גם אותי. שום נקיפות
מצפון. אני גם מבינה אותם, אנחנו היינו עושים את אותו הדבר.
פנימה אי אפשר להיכנס, כי דחוס, מחניק ומאוס.
אני דופקת את החיזבאללונים בכל פעם שאני רק יכולה. נראה לי
שנמאסתי עליהם והם יחפשו מקום וזמן כדי להתנקם בהם. נמאס להם
שאני מגלה את מטעני הצד שלהם.
אני אמשיך עם עבודתי, עד שאהיה זקנה, ואז אפרוש. לא רציתי
את זה. לא חיפשתי זאת, לא כעבודה ואף לא כתחביב. גם לא ממש
שאלו אותי. אך אין דבר שאפשר לעשות כעת.
ככה זה להיות קשורה, מהצד השני של הרצועה.
מוקדש לכריסטי הכלבה ז"ל שנהרגה בדרום לבנון ב1999 |