"זה הכל התחיל מראיון".
ממש, בדיוק כך. לא משפט שאפשר להתחיל לספר איתו משהו. כלומר,
הוא די מוצלח, אבל מה שהיה יכול באמת למשוך את העין, היה לפתוח
ב "זה הכל התחיל מרעיון", עם ע', כאילו. והאמת היא, שזה
כעיקרון התחיל מרעיון, אבל מה שגרם להכל ממש להתחיל, ולהתפתח
למשהו ששווה שיספרו אותו, זה הראיון. אולי זה בעצם כמו הקטע של
הביצה והתרנגולת. או שהיו שני רעיונות, אבל רק ראיון אחד,
ואולי, בעצם, כל העניין לא מתוחכם בכלל כמו שהוא נראה ממבט
ראשון, והכל בסופו של דבר רק משחק מילים מטופש.
במקרה של איציק, אין בכלל ספק שזה לא התחיל מראיון, אלא
מרעיון, אבל למרבה הצער, כל העניין לא היה בכלל רעיון שלו, אלא
רעיון של מישהו אחר. כמו כל דבר אצל איציק, כמו כל הארועים
שהנחו את חייו, הכל כבר הוחלט בשבילו. בואו לעולם לחיקה של
משפחה קשת יום עם ארבעה ילדים, הוחלטה על ידי אביו. סילוקו
מבית הספר - רעיון של המנהל. אפילו ההידרדרות לפשע לא הייתה
רעיון של איציק, אלא בכלל רעיון של מיכאל. וזה באמת נשמע כמו
עסק לא רע בזמנו, כסף קל ועניינים. במקום שיעבוד כסבל, מוכר
בשוק או נהג מונית, איציק עבד כגנב. העניין הוא, שהוא לא היה
בדיוק הגנב עצמו, כלומר, את מעשה הגניבה והפריצה לכספת הוא לא
ביצע, זה האנשים של מיכאל ביצעו. הוא היה רק מה שרצה להיות
בהתחלה, מה שאמא שלו כל כך שמחה שהוא עושה במקום להסתובב עם
טיפוסים מפוקפקים.
איציק רצה להיות נהג, נהג מונית.
הכל היה מוכן. הסקודה אוקטביה הלבנה, השלט הצהוב עם ה"טקסי"
באנגלית והמכונה הזו שמוציאה את המטבעות כשלוחצים למטה, ואז
אפשר להחזיר עודף מדוייק. גם מכשיר קשר של מירס, ומתקן מרובע
בשביל לשים כרטיס פלסטיק שכזה. אפילו רישיון, שזה דבר שלא
בדיוק מצפים מאדם כמו איציק, אפילו רישיון היה לו, פיסת נייר
עם תמונה שלו לפני הצבא, שהושגה אחרי שלושה טסטים מייגעים.
ובאמת, איציק היה מסודר. זה היה יומיים אחרי שהוא כבר התחיל
לעבוד, והכל היה על הכיפאק, כמו שאמר כששאלו אותו מה נשמע
בזמנו. היה משהו בלתת את העודף במדויק, ולנסוע מהר ולא לקבל על
זה דו"ח, ולהריץ קטעים עם הנהגים האחרים במכשיר הקשר, שבאמת
עשה את איציק מאושר.
ואז בא מיכאל.
זה היה יום יחסית חלש, או שאיציק היה בהפסקה, אחד מהשניים, אף
אחד כבר לא ממש זוכר, שהוא התייצב שם, בתחנה המוניות, עם
המשקפי שמש, העור השזוף והחליפה, נראה כמו מליון דולר, וביקש
לדבר עם התימני.
ואיציק, שהיה בדיוק עם הקפה, בהתחלה לא זיהה אותו, את השחקן
ההוליוודי הזה, עד שמיכאל התקרב, הוריד את המשקפיים, חשף
עיניים כחולות וחייך, והוא פתאום קלט שזה הרוסי הזה,
מהטירונות, שתמיד היה מסדר גימלים לכולם, ומרוב הפתעה השפריץ
את כל הקפה החוצה מהפה, לכלך את החליפה היקרה של הברנש שממולו
ואפילו נכווה קצת בעצמו. מיכאל די כעס, אבל הוא ידע שאסור לתת
לזעם להשתלט עליו ולפגוע באנשים, אחרת הוא ייכנס לכלא שוב, ורק
אמר: "יש לי עוד אלף כאלה", שזה בדיוק מה שהוא היה אומר גם על
המדים בזמנו, ואיציק כל כך שמח שמיכאל לא כועס ששכח לשפוך מים
קרים על היד, שזה תמיד מה שאמא שלו אמרה לעשות עם כוויות.
אז איציק קם, ועשה עוד קפה בשביל מיכאל, וכשהושיט לו את הספל
עם המשקה הכהה כמעט כמו היד שלו, מיכאל אמר תודה, ובאמת, עשה
את כל המאמצים להיות הכי בסדר שבעולם. הוא ידע שברגע שיצליח
לצרף את איציק לעניינים, הכל יהיה סגור. הוא לא יצטרך להיות
נחמד ולחייך אפילו כשילכלכו לו את החליפה שהוא הכי אוהב, הוא
יוכל פשוט לגרום לאיציק לעשות מה שהוא רוצה, ואם לא, הוא ישבור
לו את כל העצמות.
ואיציק, כמה שהוא נהג טוב, אפילו בצבא, די איטי במחשבה, מאוד
שמח לראות את מיכאל והתחיל לספר לו את כל מה שעבר עליו מאז
שראה אותו בפעם האחרונה, ומיכאל הנהן עם הראש והקשיב לכל מילה
וחייך, כמובן, כי זה הכי חשוב כדי למצוא חן בעיני בני אדם -
לחייך, לא להפסיק. וכשאיציק סיים לדבר ושאל אותו מה חדש ומתי
הוא השתחרר מהכלא, מיכאל אמר שבאמת לא מזמן, ואחרי שסידר את כל
העניינים שאסירים מסדרים אחרי שהם משתחררים מהכלא, איציק הוא
בין הראשונים שמיכאל חשב עליהם. איציק באמת שמח שמיכאל התגעגע
אליו וכל זה, ואז הגיע הרגע ההוא, שבעצם כל מה שהיה עד אז,
מהשניה שנכנס האדם השזוף עם משקפי השמש והחליפה לתחנת המוניות
ועד לרגע שבו הציע לאיציק לעבוד אצלו, עד לרגע ההוא הכל היה
חסר חשיבות לגמרי, וכל מה שהיה חשוב זה מה שאיציק יגיד.
"אני לא יודע. אני די אוהב את העבודה כאן. טוב לי פה, הרבה
חברים", הוא אמר וחייך. מיכאל קירב את פניו אל איציק ובעיניים
נוצצות השיב:
"אבל תחשוב, אצלי אתה עושה כמעט את אותה עבודה ומרוויח פי
אלף!"
"אני לא חושב, מיכאל", אמר איציק והשפיל את מבטו, "זה מסוכן
והכל. אבא שלי מת בגלל שהוא נכנס לזה".
"נכנס למה?" שאל מיכאל.
"ל... פשע, נו".
"אוי, איציק", חייך מיכאל, "אל תגרום לזה להישמע רע כל כך".
"זה באמת נשמע אחלה, מיכאל, אבל-"
"אתה יודע מה?" הוא קטע אותו והושיט יד לכיס בחליפה, "אין לחץ.
אתה לא חייב לקבל את העבודה ואני מבין אותך, באמת", הוא הוציא
פיסת נייר והניח אותה על השולחן, "אבל אם, במקרה, אתה יודע,
תשנה את דעתך, תרים אליי טלפון".
בלגימה אחרונה מיכאל גמר את הקפה ויצא מהתחנה בלי לומר מילה.
איציק התבונן בכרטיס הביקור, שלא היה רשום עליו דבר מלבד
"מיכאל גלוזמן" ומספר טלפון, כי יותר מזה אין ממש מה לכתוב.
בכל זאת, תמיד לדברים כאלו יש נטיה ליפול לידיים הלא נכונות.
מיכאל קיווה שלא כך הדבר הפעם. האיציק שהוא הכיר לא יהיה מסוגל
לעמוד בפיתוי כזה.
ובאמת, שבוע אחרי אותו יום, שמיכאל ניצב בתחנה עם החזות
ההוליוודית, שלאיציק פתאום נראתה במבט לאחור יותר כקרימינלית,
שבוע אחרי שבדק שאף אחד לא מסתגל והכניס את כרטיס הביקור לתוך
הכיס, הרים איציק טלפון למיכאל ואמר לו שהוא מוכן להיות נהג,
אבל לא נהג של מונית, מיכאל לא רצה שאיציק יהיה נהג מונית.
מיכאל רצה שאיציק יהיה נהג שודים.
"אתם יודעים מה אתם? אתם לא יוצלחים מחורבנים, זה מה שאתם.
מחזיקים מעצמכם עיתונאים!" אמר העורך של "חדשות רועשות", שזה,
למרבה ההפתעה, היה שם של עיתון מקומי, ומה שעוד יותר מפתיע, זה
שהעיתון לקח את עצמו מאוד ברצינות, כלומר, עורך העיתון, מאיר
קפלר, לקח את העיתון שלו ברצינות. יש שיאמרו שאף ברצינות יתרה,
שזה לא דבר של מה בכך עם שם עיתון מגוחך למדי.
"אבל אדון קפלר..."
"אל תקרא לי אדון קפלר, שחר! אתה אחד מהכתבים הכי מיותרים
במערכת, אז אם לא תבוא לי עם משהו עולמי בתוך שבוע אתה יכול
להגיד לעבודה העלובה שלך שלום!" מאיר דפק על השולחן בזעם,
מתנשם ומתנשף. הוא לא היה מרוצה מהעיתון, בכלל לא. הייתה לו
התחושה שהוא היחיד שלוקח את "חדשות רועשות" ברצינות. הכתבים לא
היו חרוצים מספיק, לטעמו, המזכירה שלו לא הייתה מהירה מספיק,
אפילו עובד הניקיון התאילנדי לא ניקה מתחת לעציצים. בכלל, כמעט
שום דבר לא השביע את רצונו של מר קפלר. כל שני וחמישי הוא היה
מכנס ישיבה שכזו ופשוט משחרר קיטור, פשוט כי הוא היה צריך את
זה יותר ממה שהיה לזה צידוק מעשי. בכל זאת, לחץ דם ועבודה לא
קלה הייתה לו, למאיר.
הוא התחיל לצרוח על כולם ואמר שהם לא חרוצים מספיק, ושהעיתון
משעמם ולא מעניין, ומי לעזאזל יקרא על תערוכת כלבים כשהמקומון
המתחרה מראיין את ראש הממשלה. והכתבים, שבפעמים הראשונות תמיד
הזדעזעו מטון הדיבור של עורך העיתון ומהאיומים וההעלבות, כבר
פיתחו בינתיים עור של פיל וידעו שכמו כל דבר במערכת של העיתון,
גם את העורך, גם את מר קפלר, לא צריך לקחת ברצינות. שחר, שהיה
די חדש וכל זה, היה אולי האדם היחיד חוץ ממאיר שלקח את העבודה
שלו ברצינות, ותמיד ניסה לעשות דברים מעניינים, והשקיע, ואפילו
קצת התחנף לבוס לפעמים, לא משהו רציני, אבל מספיק כדי שירכלו
עליו מאחורי הגב.
אז ביום ההוא, כשמאיר כינס את הישיבה המי יודע כמה וצרח בפעם
העשירית באותו שבוע על הכתבים של "חדשות רועשות", שחר ניסה
להגיד משהו, "לרכך את העורך", שזה חרוז עלוב כמעט כמו "חדשות
רועשות". אבל מאיר לא רצה לשמוע אף אחד, אפילו לא את שחר. הוא
לא סבל שהפריעו לו וברגע שדבר כזה היה קורה הוא היה מוציא את
כל הכעס שלו על גורם ההפרעה המסכן, שברוב המקרים רק רצה
לעזור.
ושחר ידע שהפעם מר קפלר רציני. הפעם, אם הוא לא יגיש לו משהו
בתוך שבוע הוא מפוטר. העניין הוא שלהגיש משהו לא הייתה בעיה,
אבל להגיש משהו "עולמי", או מה שזה לא יהיה, זה קצת קשה יותר.
למצוא סקופ בעיר המשעממת הזו לא היה פשוט בכלל, ואפילו גובל
בבלתי אפשרי. שחר לא ידע אם יהיה מסוגל להציל את העבודה שלו,
אבל הוא היה בטוח שאת המקסימום הוא חייב לעשות. הוא צריך
רעיון, רעיון כביר, משהו עולמי, ומהר.
פעמון האזעקה צילצל, וזה רק אמר שהמשטרה בדרך. ברגע שאיציק שמע
את הצליל, הוא התניע מיד את הסקודה אוקטביה הלבנה, שאם לפני
כמה זמן רצה לשים עליה שלט צהוב ולנהוג בה כבמונית, הרי ששינה
את דעתו והפך אותה למכונית רגילה לכל דבר, חוץ מהעובדה הפשוטה
- היא שימשה כדי לעזור לפושעים להימלט.
"סע! סע עכשיו!" צעק גבר גבוה ומשופם שנכנס למכונית.
פרדי. פרדי היה עושה דברו של מיכאל. הוא שדד בשבילו, הוא איים
בשבילו, הוא הרג בשבילו, הוא היה מוכן למכור את אימו בשבילו.
כמו כלב צייתן, מהפה של מיכאל לאלוהים, בעיניו. אחרי פרדי
נכנסו למכונית הלבנה עוד שני בחורים - ניקולאי ועוזי, ושהיו
ממושמעים למיכאל לפחות כמו פרדי, אבל לא טיפשים כמוהו, וזה מה
שהפך אותו לבעל דרגה גבוהה כל כך בכנופיה הקטנה שלהם, כמו
שמיכאל היה נוהג לומר.
איציק ציית מיד למה שפרדי אמר, ונתן הכי הרבה גז שיכל, עד
שהמכונית כמעט עפה קדימה, והם יצאו לדרך - איציק, פרדי, שני
פושעים נוספים וארבעה מליון דולר. המשטרה כבר הייתה מאחוריהם,
ואם איציק היה טורח להסתכל במראה הפנימית הוא היה רואה את
האורות הכחולים מרצדים. אם הוא היה טורח להקשיב הוא היה שומע
קול של מגהפון שקורא לו לעצור, כי הם רק מסתבכים מרגע לרגע.
אבל איציק לא הקשיב, ולא הסתכל לאחור, אלא רק דהר, דהר קדימה
באקסטזה שרק הוא יכל, שזו הסיבה שמיכאל לקח דווקא אותו ולא
מישהו אחר. איציק ידע איך לנהוג. זו הייתה עובדה.
לאורך כל הדרך פרדי לא הפסיק לצעוק על איציק שהוא מטורף, וכולם
הולכים לקיבינימאט עוד מעט, אם לא על ידי המשטרה אז על ידי
איציק עם המהירויות המשוגעות האלה. אבל איציק כבר למד לא לענות
לפרדי, אלא פשוט לתת לו לדבר, ולצעוק, ולפרוק את הכל, כי הוא
צריך את זה, בגלל הלחץ דם והכל. הוא לא לקח אותו ברצינות, הוא
פשוט עשה את העבודה שלו ונסע כמו אוטוסטרדה בכבישי האספלט של
העיר, עובר עבירה, ועוד עבירה, ומאבד את השוטרים בדרך, ולאט
לאט הצעקות של פרדי הפכו למתונות יותר, ועם כל דקה שעברה כל
אחד מיושבי המכונית השתכנע שהם במקום מבטחים ושאף אחד לא רודף
אחריהם. הם עשו את זה, ויש להם את הכסף, והכל בסדר. פרדי חיבק
את איציק, מה שגרם לו כמעט לאבד שליטה על ההגה לגמרי, ובמושב
האחורי התחילו להוציא את השטרות מהשקים, ופרדי צעק שאם מישהו
לוקח שקל אחד הוא שובר להם את המפרקת. הכל היה מושלם, ופרדי
כבר כמעט צילצל למיכאל לסלולרי ואמר לו שזה הצליח ושהם תיכף שם
ויהיה אפשר לספור את הכסף, שהייתה אחלה מכה והם עשו את זה שוב,
ואולי שיביא לו חלק קצת יותר גדול הפעם. איציק כבר התרווח
בכיסא ונהג ממש לאט יחסית, בסך הכל רק עשרים קמ"ש מעל המהירות
המותרת, והבחורים במושב האחורי התחילו להריץ בדיחות על מה
שקרה, עד שלפתע ניקולאי אמר:
"אני צריך להשתין".
פרדי הפסיק את פעולת החיוג וסובב את ראשו:
"מה?"
"להשתין, אני חייב להשתין. כבר חצי שעה אני מתאפק פה".
"או-קיי, ניתן לך להשתין", אמר פרדי, "איציק, תעצור בצד".
אז איציק באמת עצר בצד והכל, וכולם ניצלו את ההפסקה כדי לעשן
קצת סיגריה ולנוח, כשפתאום, משום מקום, הגיעה ניידת.
"ידיים למעלה, חבר'ה, המשחק נגמר", צעק השוטר במגהפון.
וכולם, לאט לאט, הרימו את הידיים, כולם, חוץ מפרדי, שמלמל "בני
זונות" ושלף מהכיס אקדח, ששניה לאחר מכן, ניקב לשוטר את הראש.
ואז הכל נעצר. הבחור במדים נפל לקרקע כמו בסלואו-מושן מורכב
במיוחד, ואחרי פרק זמן בלתי מוגדר הוא היה פשוט מוטל שם, ליד
הניידת, בשלולית של דם. והכל נעצר שוב, והיה שקט לגמרי, רק
הצליל של הרוח נשמע. עד שאיציק התעשת.
"אתה השתגעת לגמרי?!" צרח בהסטריה, "זה שוטר! הרגת שוטר!"
"אני יודע", אמר פרדי ונשף על קנה האקדח כמו קאובוי בסרט מערב
פרוע טיפוסי.
"הלך עלינו! הלך עלינו לגמרי! אתה יודע מה יעשו לנו? יש לך
מושג לאיזה צרות הכנסת אותנו עכשיו, חתיכת אדיוט?!"
פרדי ניתר ממקומו והצמיד את כף ידו לפיו של איציק, "אם תסתום
את הפה הכל יהיה בסדר, הבנת?"
איציק לא אמר כלום, הוא לא גם לא ממש יכל, בכל זאת, הפה שלו
היה חסום על ידי כף יד גדולה של גבר גבוה ומשופם.
"הבנת?!" צעק פרדי.
איציק הנהן במהירות.
"יופי. עכשיו שתוק. אנחנו נוסעים למיכאל ונברר שם את הכל.
מישהו מכר אותנו, זה בטוח".
ניקולאי הגיח מעבר לעצים.
"היי, הפסדתי משהו?"
כבר שישה ימים עברו מאז. שישה ימים מאז שהבוס צרח עליו ואמר
שאם הוא לא מביא לו כתבה בתוך שבוע, הוא מפטר אותו. במהלך ששת
הימים שעברו מאיר קפלר דאג להבהיר לשחר טוב מאוד שהוא לא צוחק.
שהפעם צריך, ואף רצוי, לקחת אותו ברצינות. מאיר לא ידע ששחר
היה בעצם אחד מהיחידים במערכת שעוד לקחו אותו ברצינות. מאיר
חשב ששחר הוא כמו כולם, מזלזל בו ובכל מילה שהוא אומר, ולא
משקיע בעבודה שלו בכלל. 'הוא ישמש דוגמה', חשב מאיר, 'דוגמה
לכולם, שזה מה שקורה כשלא עושים את העבודה כמו שצריך. חוטפים,
ובגדול'.
נשאר לו עוד יום אחד, לשחר, ושום רעיון לא בא, בטח שלא רעיון
כביר, ובטח ובטח שלא משהו עולמי. שחר היה חסר מוזה לחלוטין,
ולא הצליח לחשוב על שום דבר, שום כתבה שתמצא חן בעיני העורך
ותעלה את העיתון לגדולה, ויותר חשוב מכך - שום כתבה שתעזור לו
לשמור על העבודה שלו.
שישה ימים אחרי אותו יום, שחר מצא את עצמו בתחנה המרכזית, כחלק
מעוד תחנת ביניים במסע אל הלא נודע, או במקרה שלו - מסע שאולי
יעזור לו למצוא את הכתבה הנכספת. אולי אם יסתובב ברחבי הארץ
ימצא בסופו של דבר משהו. כל יום מאז הוא לקח שלושה אוטובוסים
לפחות לכיוונים שונים מהתחנה הזו, בתקווה להגיע למקומות שאף
עיתונאי לא דרך בהם מעולם. כל יום הוא עבר דרך האזור ההוא
בתחנה המרכזית ההוא, עם חנויות הצעצועים, שלא קשורות לכלום,
סתם כך, והמודיעין שפעם נעזר בו אבל עכשיו כבר לא ממש, והעיקר
- תמיד אותו נער צנום ומנומש שמחלק את אותו עלון שוב ושוב.
ביום הראשון שחר לקח את העלון מידו של הנער, קרא אותו וזרק,
ביום השני הוא לא רצה לקחת, אבל הנער שכנע אותו, ביום השלישי
הנער כבר ממש דחף לו ליד, ובשאר הימים שחר הבין שכדאי לו לעקוף
את האזור ההוא בדרך קבע.
אבל ביום ההוא, יום לפני הדד-ליין הסופי, שחר לא ממש שם לב לאן
הוא הלך, כנראה בגלל שהיה שקוע במחשבות של ייאוש, שהן כידוע,
המחשבות שדורשות הכי הרבה מאמץ וריכוז. אז הנער, שפתאום קלט את
שחר מרחוק, רץ לעברו ולפני ששחר הספיק לומר מילה אחת, או אפילו
להתנגד, נדחף לידו העלון. אותו עלון מעצבן, קטן וכחלחל על איזה
מישהו שעושה ניסים. עוד אחד מאלו שנהנים לעבוד על כולם. אחיזת
עיניים, כמו שאבא של שחר היה אומר.
והוא לא ממש התנגד הפעם לדחיפת העלון לתוך היד שלו, אולי בגלל
שהיה כל כך מיואש כבר, מיואש מעצם העובדה שכמה שלא ינסה לעולם
לא יהיה לו רעיון. הוא הסיט את מבטו לעבר הדף ששכן בכף ידו.
"שמעון בן-נר, בעל הנס", היה כתוב על העלון הכחלחל, ואז, ברגע
אחד, שחר ידע מה הוא צריך לעשות. זה ודאי נראה פתאומי, כל
העניין, אבל בעצם, אם חושבים על זה, כל הקטעים של הרעיונות
שבאים בבת אחת הם פתאומיים. רעיון, מוזה, זה לא משהו שמתפתח עם
הזמן. אפשר לנבור בזה ולנבור, ופתאום ברגע אחד להבין שהפיתרון
היה כל הזמן הזה מתחת לאף. אפילו שנים יכולות לחלוף עד שיבוא
ההבזק ההוא, אבל לשחר היה מזל.
לשחר זה לקח רק שישה ימים.
שישה ימים כדי לחשוב על רעיון, שישה ימים כדי להבין שהרעיון
הוא ראיון, והאדם שהוא רוצה לראיין זה לא שופט בתחרות כלבים,
או איזה ראש ממשלה משעמם. שחר רוצה לראיין את שמעון בן-נר, בעל
הנס.
בנסיעה חזרה, כלומר, חזרה למיכאל, או ליתר דיוק, למוסך שמיכאל
קימבן, אף אחד לא דיבר. איציק לא דהר כמו משוגע, למרות שהיה
חשש גדול מאוד שכל המשטרה אחריהם. פרדי לא טילפן לסלולרי של
מיכאל כי הוא פחד שהוא ישאל שאלות, כמו: "איך הלך?", או "הכל
בסדר?" וכאלו, שאלות שלפרדי לא הייתה תשובה עליהן, לפחות לא
תשובה שתניח את דעתו של מיכאל.עוזי וניקולאי שתקו מאחור, ולא
הוציאו מילה במשך כל הנסיעה.
עד שהגיעו למוסך של מיכאל.
"מה נשמע, חברים?" יצא מיכאל בחיוך רחב אליהם, וכשראה את פניהם
הרציניים, מחק מיד את חיוכו.
"פרדי הרג שוטר", אמר עוזי.
"מה?!"
"לא הייתה לי ברירה!" צעק פרדי, "מישהו הסגיר אותנו או משהו
כזה".
"הסגיר?"
"אתה יודע, מכר אותנו תמורת כסף. אני חושב שאני יודע מי זה".
"גם אני", אמר עוזי.
"גם אני", אמר ניקולאי.
איציק קפא במקומו. הוא לא ציפה לזה, בחיים לא. מיכאל התקרב
אליו בצעדים שקטים, עד שעמד במרחק של מספר סנטימטרים מפרצופו,
ואז, הסיר את משקפי השמש וחשף עיניים כחולות.
"תגיד לי את האמת, איציק-"
"אני לא עשיתי את זה. בחיים לא הייתי עושה לך דבר כזה!" צעק
איציק. כל הסיטואציה הפחידה אותו עד מוות.
מיכאל קירב את פרצופו לאיציק עוד יותר, הסתכל לו ישר בעיניים
ושאל: "אתה לא הסגרת את האנשים שלי?"
"מה פתאום! אני לא מבין למה אתה מאשים אותי, זה ניקולאי, אתה
לא רואה את זה?"
"מה?!" צעק ניקולאי.
"ניקולאי, הא?" מיכאל הרצין את מבטו, "אתה בטוח?"
"ממ... מאה אחוז, מיכאל. אני בחיים לא הייתי מסגיר אותנו, אבל
ניקולאי אמר שהוא הולך להשתין, בטח בינתיים הוא התקשר".
"תגיד לי, אתה נפלת על השכל?"
מיכאל הסיט את מבטו מאיציק, הרחיק את פרצופו וצעד שני צעדים
לעבר ניקולאי, שעמד בפינה השניה של החדר. איציק נשם לרווחה.
"אני נשבע לך, מיכאל-" פתח ניקולאי, אבל מעולם הוא לא הספיק
לסיים את המשפט. מיכאל הסתובב בבת אחד, צעד לעבר איציק במהירות
ובתנועה חדה הניף את זרועו והנחית מהלומת אגרוף לעבר פרצופו של
איציק. הוא נפל על הרצפה.
"יופטויומט", צעק מיכאל, "הדבר הזה פשוט לא עובד!"
"לך לאפסנאות ותבקש שיחליפו לך נשק", הציע איציק והמשיך לירות,
ביחד עם כל שאר החיילים בפלוגה, לעבר מטרת הקרטון שלו.
מיכאל התעצבן לגמרי, זרק את רובה ה-M16 על אדמת החול וקפץ עליו
ברגליו בזעם.
"טוראי גלוזמן!" נשמעה צעקה, "מה אתה חושב שאתה עושה?"
יחיאל הרס"ר התקרב בריצה לעבר מיכאל ואיציק. המטווח המשיך
כרגיל, עשרות יריות נשמעו ברקע, מה שהכריח את כולם, לפחות כל
מי שרצה לדבר, לצעוק כדי שישמעו אותו.
"תגיד לי", אמר לו מיכאל, "למה הצבא הזה לא יכול להביא לנו
רובים שעובדים? פעם אחת לא הצלחתי לירות בדבר הזה!"
"תסתום את הפה שלך, טוראי גלוזמן, או שאתה נשאר שבת!"
"אל תגיד לי מה לעשות, מפגר!" צרח מיכאל. הוא איבד שליטה
לגמרי. איציק ראה את העניין במו עיניו, והפסיק לרגע לירות
ברובה שלו.
"תקשיב לי, רוסי מטומטם", הרס"ר היה אדום לגמרי, "אם אתה מרים
עליי את הקול עוד פעם אחת, אתה הולך לאכול אותה כל כך בגדול,
שכבר לא יישאר בבטן שלך מקום לוודקה!"
עיניו הכחולות של מיכאל ניצתו בזעם. בתנועה חדה הוא ניגש לעבר
איציק, ולפני שמישהו הספיק להבין מה קורה, חטף מידו את רובה
ה-M16 וכיוון אותו לעבר יחיאל. לפתע הירייות פסקו וכל הפלוגה
הסתכלה על המתרחש. איש לא הוציא מילה. ידיו של מיכאל רעדו
בעודו הפנה את הקנה לעבר מצחו של הרס"ר.
"גלוזמן, תוריד את הרובה..." מלמל יחיאל, מגן על גופו בידיו
ומנסה, ללא הצלחה, לשוות לקולו נימה מאיימת.
"אני אפוצץ אותך! אני אפוצץ אותך, שש...שומע?!" הוא צווח בזעם,
קולו מגמגם.
"מיכאל, עזוב את זה. אל תעשה את זה, מיכאל", אמר איציק בשקט,
מנסה להרגיע, לפייס. אבל מיכאל כבר היה באקסטזה.
"גלוזמן, אתה לא רוצה להרוג אותי. תוריד את הרובה והכל יהיה
בסדר".
"תתנצל!" צעק מיכאל והוריד את הקנה במעט, "תתנצל עכשיו!"
יחיאל חייך בשחצנות, "על מה יש לי להתנצל, על זה שאתה רוסי
מטומטם?"
ירייה נשמעה והרס"ר נפל על אדמת החול. עוד באותו יום הובל
מיכאל לבית הכלא הצבאי לשני מאסרי עולם. איציק התבונן בשקט
בעוד הפלוגה הכניעה אותו והצמידה את פרצופו לאדמה. זאת הייתה
הפעם האחרונה שראה אותו.
עד שנכנס לתחנת המוניות, עשרים שנה בלבד מאוחר יותר.
בית. סתם בית בבני ברק, עם דלת מעץ ושלט קטן עם הכתובת: "משפחת
בן-נר". שחר דפק על הדלת, אוחז בידו האחת טייפ מנהלים ובידו
השניה עט פיילוט ופנקס קטן, לרשימת הערות.
"מי שם?" נשמע קול נשי מעברה השני של הדלת. שחר היה יכול
להרגיש מבט חד ננעץ בו מעבר לעינית.
"שחר לוי, 'חדשות רועשות'. קבעתי פגישה עם שמעון, דיברנו
בטלפון".
"או, שחר", אמר הקול ומיד אחריו נשמע רעש של הסטת שרשרת ביטחון
וסיבוב ציר המנעול. הדלת נפתחה ועל הסף עמדה אישה נמוכה למדי,
וזה בערך כל מה שאפשר להגיד עליה. על ראשה היה ברדס והיא לבשה
חצאית בצירוף עם חולצה ארוכה.
"היכנס", אמרה.
הסלון, שקירותיו היו מכוסים בדיוקנאות של רבנים ידועים יותר
וידועים פחות, היה דל ברהיטים. ספה חומה וישנה עם טלאים ניצבה
בפינת החדר, ושטיח גדול היה פרוש על הרצפה, ומלבד זאת, כלום.
"מה תרצה לשתות?" שאלה האישה.
"מים, בבקשה, אם אפשר", אמר שחר וחייך.
איש ממושקף ומזוקן בבגדים שחורים קיבל את פניו של שחר ולחץ את
ידו. הם התיישבו על הספה ושחר לחץ על כפתור ההקלטה בטייפ.
"אז, שמעון בן-נר, איזה נס בדיוק קרה לך?"
"אלוקים!" קרא שמעון, "אלוקים בכבודו ובעצמו נגלה אליי יום אחד
ונתן לי את היכולת המופלאה לרפא מחלות ולדבר עם מתים!"
"לרפא מחלות?" שאל שחר.
הוא היה מאוד ספקן לגבי כל העניין, אבל זה היה הדבר הכי
אקסקלוסיבי שהוא הצליח למצוא.
"מחלות, זיהומים, שדים שנכנסים לגוף ולא יוצאים, עין הרע,
ידידי!"
"בחייך", חייך שחר, "וכמה אורך זמן הריפוי?"
"כמה זמן שנדרש", אמר שמעון וליטף את זקנו, "אלוקים הוא כל
יכול ואל לנו לדחוק בו. עם קצת אמונה הכל מסתדר".
"אני בטוח. אבל לא ענית על השאלה ששאלתי, למרות ש..."
"גם עם מתים אני מסוגל לדבר!"
האישה חזרה עם כוס מים.
"תודה", אמר שחר ופנה אל שמעון, "עם כמה מתים דיברת עד היום?"
"מספרים זה לחילונים, עם כל הכבוד", חייך שמעון, "כבר הפסקתי
לספור מזמן".
"ומה הם אמרו לך, המתים?"
"המון דברים".
"המון דברים?"
"המון דברים".
"הבנתי".
"אתה מטיל ספק בדבריי?"
"ספק? אני, מה פתאום!"
"כי יש לי הרגשה שאתה מטיל ספק", אמר שמעון.
"זה לא מדוייק"
"קום, שחר לוי, ואני אראה לך מה אני באמת מסוגל לעשות".
"תקשיב לי, חתיכת תימני מסריח", אמר מיכאל. הוא רכן מעל איציק,
מצמיד את רגלו אל גרונו ואת אקדחו לרקתו.
"אני נשבע לך, מיכאל-", ייבב איציק. פניו היו מכוסים בדם שנזל
מאפו לעבר פיו. הוא ניסה לירוק אותו, אבל מיכאל לא אפשר לו
לזוז.
"כמה עלוב אתה נראה", חייך מיכאל וצחק, "חתיכת בוגד".
"אני-"
"נתתי לך עבודה, נתתי לך כסף, נתתי בך אמון!" הוא צעק והצמיד
את אקדחו עוד יותר. איציק נאנק ומלמל בשקט, יודע שאין טעם
לנסות להיאבק ולהרגיע את מיכאל.
"ואתה בא ומאשים את ניקולאי. ניקולאי! אותו ניקולאי שמכיר אותי
מגיל אפס. האמהות שלנו החליפו לנו חיתולים ביחד! זה אותו
ניקולאי", מיכאל חשף את שיניו, "שהציל את התחת השמן והתימני
שלך!"
"מיכאל..." מלמל איציק.
"מה יש לך להגיד, מה?!" הוא צעק.
"אני לא... בגדתי בך", הוא התפתל וירק דם מפיו.
"פעמיים", אמר מיכאל, "פעמיים בגדת בי, באמון שלי. בפעם
הראשונה נטשת אותי כשהייתי צריך אותך, ובפעם השניה רצית להרוס
אותי".
"לא נטשתי אותך. לא הייתי יכול לעשות כלום-"
"נחש מה", מיכאל קירב את פניו לפרצופו של איציק, "הפעם אתה לא
הולך לצאת מזה. אתה תקבל את מה שמגיע לך".
"מיכאל, בבקשה, אל תעשה את זה, מיכאל..."
הוא חייך. "גם אחרי עשרים שנה לא שכחת מה לומר. יש דברים שלא
משתנים, איציק".
יבבה חלושה נשמעה, מיכאל קם ועמד על רגליו, אקדחו מכוון לאיש
ששכב על הרצפה.
"לא!", אמר איציק והתפתל.
ירייה.
שמעון בן-נר עצם את עיניו והניף את ידיו. שחר פיהק בעוד האיש
לבוש השחורים מלמל מספר מילים. האישה נסוגה לצד השני של החדר.
ואז, ברקים. שחר היה די בטוח שזה מה שראה. ברקים נורו מידיו של
שמעון לעבר הקיר, ולאט לאט, הופיעה דלת. דלת שקופה. שחר שפשף
את עיניו. הקירות רעדו ואיתם הרבנים שהיו תלויים עליהם. שמעון
הסתובב לעבר שחר.
"ידעתי שלא תאמין. אף אחד לא מאמין לדוס שגר בבני ברק עם דירת
חדר וחצי. לפעמים צריך לעשות קצת הצגות כדי להסתתר".
"אני לא מאמין..." מלמל שחר והתקרב לעבר הדלת. שמעון עצר אותו
בזרועו.
"לא מציע לך להיכנס. זה השער לעולם המתים".
"השער לעולם המתים?"
"מימד אחר", אמר שמעון וחייך, "ועכשיו, יש מישהו שהיית רוצה
לראות?"
שחר ניסה למצוא מישהו שנפטר, שהיה רוצה לראותו שוב, אך לשווא.
הוריו עדיין בחיים, גם הוריהם. הוא ניסה להיזכר באדם קרוב
שאיבד, אבל לא מצא כלום. שחר מעולם לא חווה אובדן.
"אני לא מצליח לחשוב על שום דבר", הוא אמר, "אתה לא יכול
פשוט... לשלוף מישהו?"
"אין בעיה", אמר שמעון, "נוציא את האחרון שנכנס לשם".
עוד ברקים נורו מידיו של שמעון לעבר הדלת, והיא נפתחה. אדם
שחום עור ושמנמן, עם פנים מלוכלכות ודם שכיסה את גרונו. הוא
פלט צעקה.
"ששש!" היסה אותו שמעון. אתה לא רוצה שישמעו אותנו, נכון?
"זה גן עדן?" שאל איציק.
"זה הכי קרוב שיהיה לך", אמר שמעון וחייך.
"אני לא מבין", אמר, מגרד את ראשו.
"זה לא חשוב שתבין. אין לך הרבה זמן פה. ספר לנו איך מתת".
סרט הקלטת בטייפ המנהלים הקליט את הכל, ושחר ידע, שיש לו את
הכתבה שהוא צריך. חמש דקות אחרי שנפתחה הדלת, איציק נעלם, וחצי
שעה לאחר מכן נעצר מיכאל גלוזמן, ביחד עם שני שותפיו. השוטר
הסמוי, עוזי שטרן, חייך כשדלת המוסך נפרצה. הוא לא ידע איך
מצאו אותו, אבל הוא רק שמח שזה קרה, ועוד יותר, הוא שמח על
הקידום הרציני שהוא עומד לקבל.
"יש דברים שלא משתנים", הוא אמר למיכאל ההמום והכפות באזיקים,
"אחד מהם זה הנטיה של רוצחים כמוך לחזור על הטעויות שלהם".
"אתם יודעים מה אתם? אתם לא יוצלחים מחורבנים, זה מה שאתם.
מחזיקים מעצמכם עיתונאים!" אמר העורך של "חדשות רועשות", דופק
באגרופו על השולחן בזעם.
"אני יודע שכולכם די שמחים על העלייה האסטרונומית במכירות
שלנו-"
שחר התרווח בכסאו וחייך.
"אבל השאננות הזו חייבת להיפסק, אתם שומעים? כבר חודש שלם שלא
עלינו על סיפור טוב. כתבות על דוגמניות לא מעניינות אותנו, וגם
לא תחרות נכים! מה זה השטויות האלה? זה חומר לעיתון?!"
"אבל אדון קפלר-"
"אל תקרא לי אדון קפלר, נמרוד! אתה אחד מהכתבים הכי מיותרים
במערכת, אז אם לא תבוא לי עם משהו עולמי בתוך שבוע אתה יכול
להגיד לעבודה העלובה שלך שלום!"
ונמרוד ידע שהפעם מר קפלר רציני. הפעם, אם הוא לא יגיש לו משהו
בתוך שבוע הוא מפוטר. העניין הוא שלהגיש משהו לא הייתה בעיה,
אבל להגיש "משהו עולמי", או מה שזה לא יהיה, זה קצת קשה יותר.
למצוא סקופ בעיר המשעממת הזו לא היה פשוט בכלל, ואפילו גובל
בבלתי אפשרי. נמרוד לא ידע אם יהיה מסוגל להציל את העבודה שלו,
אבל הוא היה בטוח שאת המקסימום הוא חייב לעשות. הוא צריך
רעיון, רעיון כביר, משהו עולמי, ומהר.
שחר חייך לעצמו.
יש דברים שלא משתנים. |