לא ידעתי את נפשי כשהיא שכבה שם, עיניה עצומות, מתה.
שיערה שחור כפחם מפוזר על כתפה האחת, השנייה חשופה. עברו כמה
דקות והם סידרו זאת כך שהשיער יגלוש על שתי הכתפיים בצורה
שווה, סימטרית.
אני לא יודע מדוע עשיתי זאת, אולי מפני שאמרה לי שהיא רוצה
שנישאר רק ידידים, אולי מפני שאמרה:"אני אוהבת אותך כאח!". זה
לא הספיק לי ורציתי את גופה, את חמוקיה, את כולה. להיות בתוך
תוכה כפי שהיא בתוככי לבי.
הזמנתי מתנקש אך במקומו הגיעה מתנקשת, איזו מכשפה זקנה ומכוערת
ולא ידעתי אם אפשר כלל לסמוך עליה. לא ידעה לעשות עבודתה לפי
הצורך בהתחלה. ניסתה כמה פעמים להתנקש בחיי אהובתי שלא נענתה
לחיזוריי וכשלה, עד שלפני כמה שעות היא הגיעה עם סלסלה גדולה
מלאת פירות, המתנקשת הציעה לה מאחד התפוחים, זו נגסה והתפגרה.
עכשיו היא שלי, אמנם בארון זכוכית אך היא שלי, לעולם. מתה,
נשכחת- לא בלבבי, היא שלי.
שאר החבר'ה אמרו לי שההצעה לשים אותה בארון זכוכית מגוחכת
ומטומטמת לגמרי. "למה ארון זכוכית?" שאל אחד מהם "נחמדה כמה
שתהיה, אך בקרוב היא תתחיל להסריח את כל הבית ולהביא כולרה
ושיגלה, בואו נקבור ת'כלבה שחיה כל הזמן על חשבוננו באיזה מקום
נידח, לפני שמישהו יעלה על זה " ומוסיף "לפני שכולנו נידפק
ויאשימו אותנו שרצחנו את העלוקה הקטנה". רציתי להרוג את הגמד
המושתן, חצוף, רציתי לקטול אותו במו ידיי, אך ידעתי שהיו עולים
עליי כולם ועושים עליי אמבוש אז שתקתי ובלעתי את מילותיו של זה
שדימה את חמדתי לעלוקה מוצצת דם ולא אמרתי אף לא חצי מילה.
נכון- היא הייתה עלוקה, אך העלוקה שלי. פה ושם סידרה כדי
שכשאנחנו חוזרים בערב הוא יראה כאילו לא עברה בו רעידת אדמה.
טיאטאה פה ושם, עשתה גם אוכל, ואני חייב לומר, היא לא יודעת
לבשל בכלל. האוכל שלה היה ממש גרוע.
כשהצעתי לה בסתר, לצאת, בפעם הראשונה, היא לקחה את הרעיון
בחיוב, בטח, למה לא?! "עלוקה" אמרתי??? אני הייתי צריך לשלם על
הארוחה ועל ההצגה שאחריה, ביזיון. והיא מה היא עשתה?! אמרה
שאני נחמד, כמו אח לה, כמו ידיד נפש ואדם קשוב לה, כמו אדם
שלעולם לא יהיה לה אהובה.
אחר- כך היא סיפרה כי היא במנוסה מאימה החורגת. משהו בענייני
יוקרה ויופי, ממתי אם ובתה, ואף שהן חורגות, עושות תחרות: מי
יותר יפה. היא סיפרה שאימה פסיכופטית וששלחה רוצח שכיר שיהרוג
אותה ביער ויביא לה את ליבה. ההוא , שחשב שהיא תיתן לו אם הוא
ישחרר אותה, עזב אותה לבסוף אך היא נתנה לו בעיטה בביצים
וברחה.
היא הגיעה לפתחינו הרוסה, שפוכה, אך יפה מתמיד. משום מה סובבו
אותנו תמיד בעלי-חיים, ציפורים, נחשים שלא פגעו בה אף פעם
ואיזה במבי אחד שרצחו את אימא שלו.
האכלנו אותה, טיפלנו בה יפה, בפעם הראשונה שהיא התקלחה הצצתי,
לא יכולתי להתאפק. הכול במקום ממש, קצת לא מגולחת אך בזה אפשר
לטפל.
היא חיכתה לנסיך יפיוף ועמוס ולא לאיזה גמד מכוער עם מצנפת לא
אופנתית וגם אילו הייתי יפיוף, הייתי צריך כיסא להגיע לה
לשפתיים שלה ולנשק אותה, ולמה דווקא איתי ולא עם שאר השישה,
בקיצור, זנזונת קטנה.
אך כל לילה כמהתי אליה, רציתי אותה, ניסיתי לכפות את עצמי בכוח
אך היא הייתה הרבה יותר חזקה ממני והדפה אותי. אמרתי לה שזה לא
יקרה יותר אך היא אמרה:"טרמפ ראשון ואני עפה מפה!" הייתי חייב
להשאיר אותה אצלי ויהי מה. אז שלחתי הודעה לארמון המלכותי אליו
השתייכה, הסתבר שאימה החורגת עדיין מחפשת אותה אחרי ששאלה את
עצמה במראה מי הכי יפה בממלכה (המפחיד הוא שהמראה גם ענתה
לה).
היא שמה קצת מייק-אפ והרצון שלה כעת היה אחד, לחסל את בתה.
נתתי לה צ'ק דחוי ומקדמה וזאת נתנה לה תפוח מורעל. שלגיה אכלה
מהתפוח והתפגרה.
עכשיו אני מצטער על כך, לא הייתי צריך להרוג אותה, לא כך. זה
לא היה שווה את זה.... היא מתה ואין מה לעשות.

אם הסוף לא ידוע לכם אז כך: הגיע נסיך כוסון ומפוצץ בכסף, הרים
אותה וזאת הקיאה הכל כולל את התפוח המורעל.
ועדת חקירה שקמה בעקבות הפאשלות של מי שהיו אמורים לשמור על
הנסיכה, המליצה להעמיד את האם החורגת על ניסיון לרצוח את יורשת
העצר ואת הגמד ר' (כך נקרא לו) על קשירת קשר לרצוח את הנסיכה.
הועדה הגיעה למסקנה על הקלות שבה הנסיכה כמעט ונרצחה והחליטה
להקים גוף לשמירה על אישי ציבור. כולל על הראי המלכותי שעוד
אנשים גילו שהוא מדבר.
הגמד ר' נעלם ואף אחד משאר ששת הגמדים לא ידע לאן וגם לא היה
אכפת לו.
גם האם החורגת נעלמה ואף אחד לא מצא אותה כך שהיא נשפטה שלא
בפניה. אומרים שהיא נסעה לנקום בשלגיה ובנסיך על גבו של מטאטא
מעופף וברק פגע והרג אותה- לכו תאמינו לשמועות.
באשר לשלגיה ולנסיך, שלגיה עזבה את הנסיך לאחר שהתברר לה שההוא
הומו ומאוהב בגבר אחר, נמוך בהרבה ממנו.