הגבר הכי יפה בעולם הלך בדיוק לפני. הוא פיזר חיוכים מתונים
לסביבתו, בעוד שבלוני המחשבה שעולים כל כך בבירור מראשו, חשבו
"אני יפה". זה לא היה סתם עוד גבר יפה. הוא היה הכי יפה. הכי
יפה בעולם. בתחרות שאף פעם לא התקיימה הוא קטף את התואר התמידי
הזה, ובעודו עומד שם, את 180 הסנטימטרים השזופים והשריריים שלו
מכסה רק חוטיני בצבע כחול-ים, שבחר בעצמו כדי להדגיש את
העיניים שלו, וסרט ורדרד תואם לצבע החניכיים שלו שעליו מודפס
באותיות של קידוש לבנה התואר הנכסף שלו, הוא חייך, חושף שיניים
לבנות מושלמות, מעביר יד על שיערו הבלונדיני, שסורק בקפידה
לאחור, והודה לעצמו. ועכשיו, הוא פסע לפני בצעדים בטוחים,
מעמיד פנים שהוא לא מודע לבנות שלטשו בו מבט מהופנט ואח"כ
החזירו מבט לחבר שלהן, שישב לידן, מהנהנות בעצב בעיניהן לנוכח
העובדה שהתגלתה עכשיו לעיניהן - החבר שלהן הוא לא הכי יפה
בעולם. רק כמעט.
ברגע שהצלחתי להעיף מבט בעיניו הכחולות, עתידו נגלה לפני, ברור
כל כך ומתורגם לשפה פשוטה כל כך. ראיתי אותו עובד בעבודה
בינונית באיזה משרד אפור בתל אביב, שיערו המוקפד מפנה מקומו
לקרחת לבנבנה מבריקה, שזוכה למבטים מסוג אחר, השיניים שלו,
שהפכו בינתיים לצהובות, נוטות להימצא בכוס ליד המיטה, והגרוע
מכל - הוא נשוי לאישה שהיא לא היפה בעולם ואולי היא אף מבין
המכוערות בעולם. וברגעים של תסכול קיצוני, כשלא קיים בעולם
מספיק צבע שחור כדי לצייר את עולמו, הוא יכול להיזכר בערגה
באותו רגע בהיר שבו הלך לפניי ברחוב ואני רציתי אותו כל כך.
ואילו רק היה מסוגל לראות אותי, אולי היה מחייך אליי חיוך
פושר, או נותן לי סתם מבט.
נאנחתי לעצמי בכבדות וריחפתי למקום אחר, מיואשת. |