ירושלים.
"עוד גול, אני לא מאמין ! זה כבר 5:0 למכבי. "
"זהו. זה הסוף שלי עם בית"ר. אני את הסיפור הזה גמרתי."
"יעקב, אנחנו חייבים לעשות משהו. אני לא יעמוד בנסיעות לסכנין
בשבת, אני כבר עכשיו חוטף אטרף מזה."
"הכול בגלל גוטמן הצהוב הזה, הרס אותנו. הוא והזאב, פגע
וברח."
"אלון לא זז, ישראל כהן לא באזור בכלל ואמסלם עוד בלונדון
מרוויח כסף על כלום.נפלנו."
"מה נעשה ? "
"יש לי רעיון אבל תן לי לישון על זה. נפגש מחר למטה אצל איציק
בשוורמה."
"מה אתה הולך ? "
"למה מה יקרה ? נבקיע שער מהשלוש ? "

תל אביב.
"לא מרגש אותי כבר כלום. "
"חלאס משה, אתה והפלצנות שלך יהרגו אותי בסוף."
"נראה לי שזאת בעיה כללית יותר, כל הדור שלנו דפוק. פעם היו
מלחמות, היו גיבורים, מיתוסים.היום שחטו כבר הכול.שום דבר לא
מלהיב,מזיז או עושה לי משהו."
"יש לך את צוות לעניין."
"כן, אבל זה מיחזור של ריגוש ישן. זה לא אותו דבר."
"אז מה אתה רוצה לעשות ? "
"כלום."

לונדון.
"למה אתה עוזב אותי? תסתכל לי בעיניים שאני מדברת אלייך! לאן
אתה הולך ג'ון? לרחוב? אתה חושב ששם אני לא אצעק?
די! תעצור שניה! תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שאתה לא אוהב אותי
יותר. איך?! איך אתה לא אוהב אותי, אחרי כל מה שעשיתי בשבילך,
בשבילנו !
ג'ון, אני אוהבת אותך יותר משאני אוהבת לחיות, אני לא יכולה
בלעדייך! תעצור שנייה יא בן זונה! תעצור! אתה מוכן בבקשה לעצור
כדי שנוכל לדבר על זה כמו אנשים בוגרים? מה זאת אומרת סופי?
אתה לא יכול לקום וללכת ממני פתאום. אני אוהבת אותך."

קירית ביאליק.
יצחק הוא נהג אוטובוס באגד. כבר כמעט 20 שנה.
כבר 5 שנים הוא עובד קבוע על קו 57.
מתחיל בצור שלום, מתפתל קצת ברחובות ק. ביאליק, אוסף את האנשים
שקמים בשש בבוקר לעבודה ונוסע איתם לעיר.
הוא למעשה אחד מהם.
יצחק כבר מכיר את כולם, כל אחד במקום הקבוע שלו, עם הסבב לבוש
שיצחק מיפה מתוך שעמום.
בוולקן הוא מגביר את המזגן. דווקא. הוא יודע שציפורה לא אוהבת
את זה. הוא סופר בלב עד שבע ואז נחיריו מתמלאים בריח המתוק של
הבושם הצרפתי שהביאה מחו"ל לפני שנה. היא מתכופפת, כמובן רק
בימים של החולצה האדומה עם המחשוף (כל יום שלישי שני), הוא
מסתובב כאילו בהפתעה וקולט חצי חיוך.
"אתה יכול להנמיך בבקשה את המיזוג ? "
"רק אם תגלי לי סוד. סוד שרק את יודעת."
ציפורה מכירה ונהנית מהמשחק הקטן.בעלה לא אוהב משחקים.
"אין לי תחתונים" היא לוחשת באוזנו.
עומד לו. היא רואה ונותנת לו עוד חצי חיוך.
היא יורדת בחיפה מרכז. עובדת כבר 20 שנה בחברת ביטוח קטנה
שיושבת מעבר לכביש.
ליצחק נדמה שהוא אוהב אותה.הוא לא כ"כ זוכר מה זאת אהבה אז הוא
מחכה שמשהו יקרה והוא יבין.

ירושלים.
"נו דבר."
"מה קרה? אתה ממהר? היום לא יום שלישי, אין לשכה. בוא נשתה קפה
נשחק איזה משחק קטן ואז נדבר."
"תקשיב, אני לא באתי לבזבז כאן את הזמן. אתי יורדת עלי כבר
מספיק ואני לא צריך עוד צרחות. הראש שלי כואב."
"נפוצץ. את הכנסת."
"זהו. אתה איבדת את זה. מה אתה חושב שאתה חי בסיפור של אתגר
קרת? שני אוהדי בית"ר הולכים לפוצץ מתוך תסכול סתמי את מוסד
המחוקקים של ישראל,מטאפורה לא ברורה שניתן לפרש אותה במספר
מובנים ותמיד לצאת אינטיליגנט."
"מה זה מטאפורה ? "
"שאתה עושה משהו שמסמל משהו אחר."
"מה ? מה זה קשור ? "
"עזוב."
"אחי, נהיה כמו הלח"י, האצ"ל נפוצץ בלי אבחנה כדי לעורר
פרובוקציות, לדרבן צמיחה, כמו בית"רים אמיתיים."
"תקשיב, צא מזה.אני הולך ואתה תוציא את הרעיון הילדותי
והמטומטם הזה מהראש שלך ."
חיים פנה ללכת ובדרכו החוצה מהשווארמה נתקל בבחור שרצה
להיכנס.
הוא מלמל סליחה בלי להרים את הראש ויצא החוצה.
אחרי שתי שניות הוא התחיל לעוף.

לונדון.
לבד.
אני לא מאמינה שהוא השאיר אותי פה ברחוב בוכה. הסתכלתי על הגב
הרחב שלו, שנוטה קצת ימינה מתרחק ממני בצעדים בוטחים.
רדפתי אחריו לאורך שני בלוקים ונמאס לי. שילך הבן זונה.
זה כבר לא זה, אני לא נמשך אליך יותר, את הראשונה שלי ואני
צריך להיות עם בחורות אחרות לפני שאני מתחייב, FUCK YOU! מה
אני עז ?באים לחלוב כשצמאים ?
הלכתי לאט לדירה כשבדרך עצרתי לקנות בקבוק יין אדום וקצת אוכל
לארוחת ערב. לבד.
אף פעם לא חשבתי להתאבד בגלל אהבה.
פניתי לרחוב הקטן שבו אני גרה, מאונך לאוקספורד ובעוד אני
פוסעת לאיטי מביטה בקצות הנעליים כובשות עוד ועוד פיסות של
מדרכה הרגשתי חבטה.
הבקבוק נפל.הבטתי למעלה בזעם.
בחור צעיר, בנעלי הרים ודגמ"ח ירוק הביט על במבוכה, אדום כולו.
הוא העיף את המפה שהחזיק בידו והתכופף לעזור לי באיסוף המצרכים
תוך שהוא ממלמל סליחה במבטא כבד.
"זה בסדר " חייכתי "זה קורה לפחות פעם אחת בערב."
הוא סידר את משקפיו הדקים ובאנגלית מגומגמת הציע לי להיכנס
איתו ולבחור בקבוק יין חדש.
"ממש לא נעים לי ."
חייכתי והנהנתי בהסכמה. הסתובבנו בסופרמרקט קצת, הוא סיפר לי
שהוא נמצא בלונדון כבר יומיים, משוטט בין הוסטלים עם מפת
אוטובוסים חצי אילמת, נהנה מהחופש, החירות.
כשיצאנו חשבתי אם להזמין אותו לארוחת ערב. התאפקתי.





תל אביב.
"אני רוצה שהכול ייגמר."
"מה ככה סתם? בלי התרעות?"
"כן. שהכול יעלם פתאום ואז יוכל להתחיל מהתחלה."
"ומה זה יעזור ?"
"בוא נגיד שיחסית לכל ההצעות המבריקות שהעלנו זאת הטובה
ביותר.הרס לשם יצירה זו הדרך שבה היקום מתקדם קדימה. זה מה
שצריך לקרות."
":מאיפה אתה יודע ? "
"אני לא יודע. אני מאמין. זה הרבה יותר חזק ."
"כן גם אני מאמין."
"במה ?"
"בעובדה שכשהשיחה הזאת תיגמר נהיה בדיוק באותה נקודה שבה
התחלנו."
"זה יפה. זה אומר שאנחנו מיישמים את התיאוריה. הורסים את מה
שבנינו."

קירית ביאליק.
חמש בבוקר.
יצחק מתעורר. לא זוכר את החלום. תמיד נדמה לו שזה בגלל שהוא לא
מספיק לחלום.
הוא נוסע לצור שלום, מחנה את האוטו ועולה על האוטובוס.
בודק את הדלתות, האורות, שמן מים,כל הבדיקות השגרתיות. מחליף
את המספר ל-057 בתצוגה הדיגיטלית ובשש יוצא לדרך.
הוא לא מרגיש כלום. לא חושב בכלל על הפעולות המורכבות שהוא
מבצע.כמו מכונה, לוקח כסף, מברך בחיוך בוקר טוב את הקבועים,
נותן עודף.
בוולקן הוא מגביר את המזגן, עוצם לשנייה את עיניו ברמזור, מחכה
להריח את אותו ריח מתוק.
הוא מריח רק שיש שרוף.
מבט קטן בראי - ציפורה לא נמצאת על האוטובוס.
יצחק מרגיש.אהבה כנראה, אבל זה כואב.
בידיים רועדות הוא עובר את הצומת.
"זה נגמר" הוא חושב "הכול נגמר."