ג'ני פקמן / שקר ראשון |
ידו נותרה אז יציבה.
קינת תמימות עטפה מלמעלה,
אחר הגיחה אכזבה.
קדרו שמי יום, ענן הגיח,
קדרו פניה. תזדקן...
קולו רעד כשלא השגיח,
מתשוקתו להיות שוב כן.
חטא זה, פעוט, פשוט לשכוח,
סלחה לו היא, סלחו כולם.
היא התבגרה, למדה בכוח:
כאלה הם, סדרי עולם.
תמימות אשר נבלה ותמה
לא תחייה עוד רגש מת.
ושואלות עיניה: למה?
אך אין בו עוד תשובת אמת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|