הסיפור לא גמור אך אשמח לקבל תגובות

הוא עצמו היא בשלה (מצידה) וזאת שהיא ההיא.
הוא מחליף בגדי עבודה לבגדי הספורט ונעלי עבודה לנעלי הספורט.
הוא יורד לכיוון כביש המערכת של הישוב אשר בחר להתגורר בו. הוא
מותח בקפידה את שריריו ומתחמם קלות, אז הוא מתחיל לרוץ, בשביל
עצמו כמובן. בדרך הוא מביט בנוף: בעצים ובפרחים הוא מתבונן
בבתים, בפחי האשפה הגדולים, בערמות האשפה המוכרות שליד פחי
האשפה הירוקים ובשקית ניילון תכולה בתקופת הייחום. הוא לוקח
החלטה ברורה שהוא רץ רק בשביל עצמו. במהלך הריצה הבחור שרץ רק
בשביל עצמו מבחין באובייקט שגם הוא רץ, ככל הנראה גם רק בשבילו
או ליתר דיוק בשבילה. הם מחליטים כל אחד לעצמו והיא בשבילה
כמובן, לרוץ זה לצד זה. "אני, אני רץ לעצמי אני" הוא אומר והיא
לעמתו "אני לעומתו רצה בעיקר בשבילי אך קצת יותר בשביל הצבא",
היא לעומתו רצה בעיקר בשבילה אך יותר מזאת בשביל הצבא. היא יש
לה שאיפות היא, היא בניגוד לשאר הבנות רוצה להצליח בצבא היא.
להיות שקמיסטית היא אומרת, וזה לא כמו להיות טייסת או חובלת
שהיום לוקחים כל אחת, היא לעומתן רוצה להצליח. והוא לעומתה רץ
בשביל עצמו בלבד ואולי גם קצת בשבילה. עקב תופעה פיזית מוכרת
החולצה הלבנה שלה החלה להירטב והוא עצמו הבחין. ובעדו רץ רק
בשביל עצמו הוא מגביר את הקצב בשביל, בשביל... כי הוא התחיל
להתעייף לטענתו האובייקטיבית, אך היא לא תוותר לו כיוון שהיא
רצה בשבילה והיא רוצה להצליח. בצבא כמובן. הם רצים שניהם כל
אחד בשביל עצמו והיא בשבילה וגם קצת הוא. כתם החולצה כמעט
שמגיע לגודל הדרוש, היא בעצמה מתעייפת, מסבירה היא ששילשום,
היא עצמה עברה ניתוח נגד הקנה והיום אין לה קנה וזה קצת מקשה,
"הקנה?" הוא שואל והיא עונה "קנה הנשימה" בשבילו כנראה היא
עונה. הם ניגשים לברזיה כל אחד לעצמו, היא בשבילה וגם הוא כבר
יותר מתמיד. היא שותה וגם הוא, היא עצמה ילדה, בת לפני צבא
והוא עצמו בן פי שניים וחצי מגילה, היא רוצה להצליח בצבא והוא
עצמו איש עסקים מבוסס, היא עצמה עוד לא ידעה מה היא אהבה והוא
נשוי פלוס שלווה א... סליחה שלושה. היא קונדסית היא, זוממת
מזימות, היא, עצמה משפריצה מים מפתח הברז שלה עצמה לכיוון שלא
שלה או ליותר דיוק לכיוונו שלו עצמו, הוא לא יוותר, היא עצמה
יודעת זאת ואומרת לעצמה בלב "הוא, הוא לא יוותר הוא", ואכן תוך
מספר מאיות לא מבוקר של שניה, אותו מספר מאיות שמוחו שלו הקציב
לו לקליטה ופליטה או במילים אחרת זמן התגובה המינימלי שלו. הוא
החל משפריץ עליה עצמה, על כל גופה שלה היא הרי עצמה בעצמה
באופן תגובתי אינסטינקטיבי למה שעשתה היא עצמה לפני מספר
שניות. והיא עצמה בעצמה איננה מרפה אף היא. לאחר מאבק ממושך
שנימשך מספר שניות בלתי ידוע, לאחר שלא נותרו מספיק אזורים
יבשים על גופם שלהם עצמה ואף הוא, שומר הגן הופיע מבעד לעצי
הנוי המסודרים פסים, פסים כמו כתונת ודרש שמעשי קונדס אלה לא
ייעשו בין השעות האלה ספציפית לשעות יותר כלליות, ובעודו מטיף
לו ולעצמה, לו כבר רוקח מזימה. אף שהיא עצמה עד היום הייתה
אחראית וחלק פעיל ביותר בכל מפגשיהם בנושא זה. היא כבר מבינה
אותו, רק ממבטו ומהנהון בראשה שלה, עכשיו, היא עצמה ולפני
שהשומר שם לב הוא בעצמם ובעזרת לו היה רטוב לגמרי עד אפס מקום
ויאמר "כי שמעת לקול עצמך ותאכל רק את פרי אשתך" והוא לקח אותם
לביתו ונתן להם בגדים יבשים ושלח אותם לנצח מגנו. עכשיו הם
חופשיים, אין שום דבר שיכול לעצור בעדם, הם לא נתונים תחת כל
ושום מסגרת בעת ובעונה אחת. ועם זאת לבחור עדיין יש מחויבויות
ששכח ממנה לגמרי שהוא צריך להיפטר בבוא העת, שלא נדבר על
המחויבות שנוצרה שבלא לשים לב נפלה עליו מן החופש הנצחי. הן
קופצות בגבעות ומתרוצצים במדרונים כאילו אין יותר חוקים, כאילו
הפרידו רשויות בין גוף לנפש, ומתחילים לחוקק חוקים חסרי משמעות
ילדותיים. לאחר מספר בלתי מפוקפק של ימי התערטלות בציבור הלא
קיים באופן ממוצע, מצא הוא אותו שוכב לידה, מדבר על ומלטף אותו
באפה. במצב נתון של אפיסת כוחות וכל אפשרות לזוז נמנעת עוד
לפני שעברה קריאה ראשונה, מבחין הוא בעיניה מבט שלא יודע שקיים
אצלה, מופתע. הוא נועץ עיניו בשלושת מעגלי עיניה המצריות בכדי
לחדור עליה ולהבינה טוב יותר. כל מה שהצליחה לראות זה השתקפות
של דמות מוכרת באישוני זוג עיניה. הוא מביט לאחור ומבחין בדמות
יושבת על הספסל שהוא היה נוהג לשבת עליו עוד בתקופה שהיה הוא
עצמו. הדמות יושבת וגוזרת גזרי נייר בצורת חיות ונופחת בהם רוח
חיים, לפתע הוא נבהל ומתקשה להוציא הגה מפיו הוא ממלמל משהו לא
ברור: "היא, היא ההיא עדיין היא ההיא" ומצביע על הגוזרת, הנערה
ששכחה כבר מזמן מהצבא לא מבינה על מה הוא מדבר ומה הגוזרת האת
עושה בגן הציבור שלה. לפתע הגוזרת מבחינה בבחור, קמה ומתחילה
לרוץ בהיסטריה לכוונו לטוב ולרע, הוא מתעשת מותיר אחריו את כל
שלא לו ומתחיל לברוח בלי שום סיבה מיותרת, והגוזרת אחריו,
כמובן, שגם הנערה מתחילה אחריהם לרוץ מתוך סיבה מיותרת אחת,
אהבה, ולא משנה למי מופנת העיקר שהיא קיימת.
הגוזרת אם לשלושה, הוא עוד מעט כבר לא והיא מאוהבת. הגוזרת:
"לא תוכל לברוח לנצח"