אינני בטוח כמה זמן
אני נלחם את המלחמה הנדושה
והאינסופית שבין האדם לעצמו,
אך אני סבור שאצלי כלי הנשק
חדים הרבה יותר משל
האחרים.

וכמו יותר מדי חיילים
בעולם,
גם אני לא יודע בדיוק
במי אני נלחם,
ולמה,
ואיך.

ואז את מביטה בעיניי.
אישונייך מתכווצים מעט
ודבש מקיף אותם,
כאילו והבריאה השקטה
ידעה כי תהיי מתוקה
מעבר למימדי המילים.

ואז את מביטה בעיניי.
אני מתיישב בעינייך,
כל חייל צריך לנוח.
אני מניח את נשקי על הרצפה,
משיל מעצמי את האפודים והחומות
שהקמתי עם השנים,
ודמעות של פורקן והקלה
מורחות את צבעי המלחמה
שהסתירו את לחיי הסמוקות.

אישונייך מחבקים אותי לכדור
קטנטן ומוגן,
כאן איש לא יוכל לפגוע בי,
גם לא אני.

לכן יקירתי,
העניקי לי עוד רגע.
עוד רגע מן השקט שאין לו
תחתית,
רגע מן הרגש המלטף
שיגן עליי במלחמה של מחר.

הקרב הבא מבצבץ
בחריץ של הדלת,
מסמן לי שהגעתי לסוף
מנוחתי.

לכן יקירתי,
כשאצעד ממבטך ואלבש
שוב את כיסויי המלחמה,
חייכי אליי חיוך קטן שינסוך בי
אמונה,
כי עליי להאמין שכלי הנשק לא חדים
מדי, וש"אינסופית" היא סתם עוד המצאה
של אדם כואב,
ואוהב.