העיניים השחורות שלה, אשר מוסתרות חלקית מאחורי שיערה המקורזל
המרהיב ביופיו, עוקבות זריזות וזהירות אחר אצבעותיה האוחזות
בטוחות בעפרון הכתיבה.
היא מניעה אותו הלוך וחזור תוך כדי ציור קווים מאורכים על משטח
הציור הלבנבן שלה, אשר מונח לפניה, אני בוהה בה בעפעפיים,
חציים עצומות.

נשכב על מיטתה, הנראית מסודרת כיאה לי.
היא יושבת כפופה ומכווצת בכיסאה חסר המשענת, ומשרטטת דמות.
היא כבר אינה זקוקה להסתכלות בי בכדי לצייר את דמותי, משרטטת
מזכרונה.
אך אני כאן, למרות זאת. מנסה להשרות עליה אווירת בטחון
מקסימילת, ספק אם מצליח.

עיניי מתחילות בסריקות אחר מרחב החדר, פריטים - פריטים. פרטים
מסויימים, בעיקרם התמונות.
היא ואני, הזוגיות השמיימית, זוגיות של שנים רבות.
מספר תמונות שלי לבדי, ולאחר מכן תמונות של זוג הנאהבים יחדיו,
אך לבסוף בוחנות עיניי בתמונה העומדת בה מופיעה יפתי לבדה,
לאחר שאיבדה את צחוקה.
אני חודל מלהביט בתמונה זו, ובלי משים לב מבחין בה שוב, וכך
חוזר ונשנה.

צפיתי בעלמה מציירת את דמותי מספר כה רב של פעמים עד כי איני
צריך להתבונן בדף אשר מונח על השולחן בכדי לדעת איזה חלק בגופי
היא משרטטת כעת.
על-פי תנועותיו הקצרות של העפרון בלבד אני מבחין כי יפתי הגיעה
לחלקן של שפתיי, דבר שמרמז על התקרבות לסיום הציור.

לאחר מספר דקות היא בוחנת בבחינה מסכמת את הדף, ומניחה את משטח
הציור על דלפק קטנטן העומד לצידה.
אני ניגש אליו ומתבונן, מסתכל בציור המוגמר, אך באותה בפעימה
בה אני בוחן את הציור, כך גם את עלמתי היפה.

אני כה מרותק, מעוניין לשאלה מדוע משורטטות לי בציורה כנפיים,
כשל שרף אלוהי, אך מתאפק, הלא אינה מסוגלת לשומעי.
התשובה נשמעת בזריזות, כאשר מסתכלת היא בציור ודמעות רבות
זולגות על פניה: "מלאך שלי..."

אילו יכולתי להיות שם בשבילה, בשביל שנינו, רק למעט, לנחם אותה
בכדי שתוכל לרכון ראשי על כתפיי, שתהנהן בראשה כהבנה לכך שאני
חי, בריא ונושם.
רק להגיד לה מילים אחדות, אך מילותיי אינן יוצאות, הן חונקות
אותי כעצם התקועה בגרוני: "מצטער, מצטער על כך שלקחתי את
חיוכך, את צחוקך, יחד עמי."
מנסה להושיט לה את ידי, אך מאוחר.

היפה שלי לא תצחק עוד. צחוקה אבד ביום בו איבדתי את חיי.