לילה. מאוחר. הבית ריק. מוסיקה מתנגנת לה ברקע, והיא עליזה.

הסיגריה השמינית שלי מאפרת לעצמה על הרצפה כבר שעה.
"אני אמור להרגע", אני אומר לעצמי, אך עצמי אינו מקשיב.
עצמי נמצא במקום אחר לגמרי, הוא נמצא בזיכרון אפל, אשר הוא
בתורו נמצא בכלא, שבתורו נקרא עופר.
אפלוליות הזיכרון היא אינה אשמתו של עופר, הוא חף מפשע.
עצמי לעולם לא יתן לזכרון לברוח, עם כי זה ישב לו ולי שמחה
רבה, שלא לדבר על הזיכרון עצמו שאפילו לו כבר נמאס להיזכר.
אך איך הוא יוכל לשכוח את אותו רגע, אותו רגע שבו הוא ישב
מולי, ובעודי מאזין לליבו פועם אני מביט בו בעיניים קשות,
והוא... הוא מחייך אלי עם שיניו העקומות, הצהובות, הרעות...
חיוך מנצח כזה שאומר "אני רע אבל לך אין מה לעשות חוץ מלשרת
אותי", ובאותו הזמן הוא מספיק לירוק לך בפרצוף ולזיין את אמא
שלך.
P.O. 36.0 Pulse:86 B.P 120/80
כשהוא קם והתחיל ללכת חשבתי שאולי הוא הרגיש את הזעם שאני מונע
ממנו, אבל אז נזכרתי שבחדר הסמוך הרופא מחכה לבדוק אותו, ומונע
מהזעם לפרוץ.
בעודי יושב לי בחדר הטיפולים בציפיה חסרת גבולות שיכנס הפציינט
הבא, שטה לה בראשי וראשו של עצמי המחשבה ששטה לה שם מאז שהגעתי
לעופר... "הבן-אדם הבא שתטפל בו, יכול להיות שתפסו אותו עם
חגורת נפץ רגע לפני...", אני בדרך כלל מטביע אותה בשלב הזה,
וטוב שכך, מכיוון שהפציינט הבא הגיע.
P.O. 35.9 Pulse:70 B.P. 100/70

לילה. מאוחר. הבית ריק. שקט עכשיו.

נזכרתי שאני בכלל לא מעשן...