ביום בהיר רואים אל הנצח.
אז מה קורה בלילה בהיר?
לילה בלי עננים, לילה בלי פנסי רחוב, לילה בלי ירח אפילו, רק
לילה, שחור ואפל וטהור כמו שרק הלילה האינסופי יכול להיות.
ואני פה, שוכב על הגב, עם המבט אליו.
מרגיש כמו בוהה אל תהום השיכחה, אל האפלה המושלמת,
מרגיש כמו האפלה בוהה גם בי, ומזהה את אותה הריקנות שנמצאת
בה.
אני שומע את הרעש סביבי, הגלים המתנפצים על החוף, זוכר את הקצף
הלבן שנוצר, ויודע שאני לא אראה אותו גם אם אסתכל- לא שאסתכל,
לא אזיז אפילו את הראש מיריעת הבד השחור משחור שמולי, מעלי-
יודע שלא אוכל לראות אותו על גבי הים, נטול אור גם הוא, שחור,
קר, ריק. כמוני. כמו השמיים שמעלי.
כתוב שלפני שהיה עולם, היה חושך, אז האם יכול להיות שעכשיו אני
במקום שאין בו עולם?
השחור שמעלי כבר לא נראה כל כך שחור, פתאום אני רואה את
הכוכבים, נקודות האור, מטמאות את השחור המושלם שלי.
אני עוצם את עיני, השחור המושלם חוזר, מרגיש יותר טהור וקר
מתמיד. אפילו רעש הגלים מצליח רק להגביר את תחושת הקור הריק.
הנשימות שאני לוקח קרות, מלוחות, ממלאות אותי בהרגשה שאני חלק
מהים, חלק מהשמיים, חלק מהשחור הטהור שלי.
הקור הופך לחלק ממני. לא אוכל לזוז, גם לא אם ארצה. ולמה
שארצה?
המחשבות האחרונות שלי עכשיו, ההרגשה האחרונה, הקור משתלט, עושה
אותי חלק ממנו.
אני חלק מהשחור עכשיו, גם אני נעשה קר, גם אני נעשה ריק, גם
אני נעשה אינסופי.

אני ריק.
אני אינסופי.
וכל-כך כל-כך קררררר.