[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מתת עשת
/
רק על הפסים

                     או: הצל שלי ואני יצאנו לדרך

פרולוג

הרכבת מתקרבת הרכבת מגיעה
בואו ונצא לדרך, הצטרפו לנסיעה
ובאים נוסעים אל התחנה,
אבל הרכבת לא ממתינה לאף אחד...
מי שעולה, עולה.
מי שנשאר מאחור, ייאלץ לחכות לרכבת הבאה.
או שלא.
מה שבטוח, אולי.
תמיד יש אולי.
כלומר, לכולם תמיד יש אולי.
ולך?
אצלך זה רק בטוח.
כל רכבת שתעלה עליה, כל תחנה שבה תעצור, כל בחירה שלך, כל
החלטה שלך - תהיה נכונה.
ואתה תצליח.
אתה תגיע לאן שאתה רוצה.
ותהיה הכי טוב
והכי מוצלח
והכי יפה
והכי אהוב
והכי והכי.
עכשיו, אתה צריך רק לעלות על הרכבת.
כי הרכבת לא מחכה לאף אחד.
אפילו לא לך.
יש לוח זמנים.
יש אנשים אחרים שצריכים להגיע למקומות אחרים.
ויש דברים שצריך לעשות.
יש דברים שצריך להספיק.
יש לוח זמנים.
אי אפשר סתם ככה לחלום...
אנחנו מאמינים בך.
כולנו.
כולם מאחוריך, איתך.
רק תעלה על הרכבת, ותראה שתגיע.
לאן שרק תרצה.
נו?
אז מה אתה אומר?





כל אחד רוצה לעשות משהו שיספק אותו, שיגרום לו לחזור מרוצה
הביתה בסוף כל יום, שיעזור לו להגדיר את מקומו בעולם, שימלא את
יומו, שיממן את צרכיו, שיאפשר לו את ההנאות הקטנות שלו בחיים.
נו, משהו.
ואתה? אתה יודע שמה שלא תעשה, מאיזושהי בחינה אתה תבזבז את
הפוטנציאל הטמון בך. שהרי יש בך כל כך הרבה פוטנציאל, שלכל
כיוון שלא תפנה, תפספס הזדמנויות כבירות בכיוון אחר; יש לך כל
כך הרבה יכולות, שלעולם לא תצליח לממש את כולן בו זמנית, או
בכלל.
אתה יודע שאתה יכול. אתה יכול להיות רופא בעל שם עולמי; אתה
יכול להיות איש חינוך שמחולל נסים בחייהם של אנשים; אתה יכול
לשבת במעבדה אי-שם ולמצוא תרופה למחלה חשוכת-מרפא; אתה יכול
לנסוע לקטמנדו ולהציל יער; אתה יכול להושיב יחד אויבים מושבעים
ולגרום להם להסכים על עתידם המשותף; אתה יכול ללחום למען
שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות וצדק; אתה יכול להיות אמן
משנה תפיסות; אתה יכול... כל מה שתרצה. נכון, זה לעולם לא
יספיק. תמיד יהיה חלק בך שמרגיש לא מסופק, לא ממומש. תמיד מעבר
לפינה יארוב משהו אחר, כישרון נוסף שלך שעדיין לא מומש, עניין
אחר שגילית לאחרונה, מקום נוסף שיגרום לך להרגיש פחות מבוזבז.
אתה צריך לבחור כיוון, ולקחת את הצעד הראשון, ואז את הבא אחריו
והבא והבא, ואתה תגיע.
לא, אין טעם לחשוב מה היית יכול להיות, מה היית יכול לעשות,
פשוט היה.
אתה הרי יודע, זה לא ממש משנה.
כלום לא משנה.
אתה רק צריך להיות משהו, מישהו.
אז איך תדע מה אתה רוצה? איך תחליט?
לכל אחד יש חלום, משהו שהוא היה רוצה להיות אם הוא רק היה
מאמין שהוא יכול. ואתה מאמין שאתה יכול, אז מה החלום שלך? בחר
יעד ולך לשם, כולם בסוף צריכים ללכת לאיזשהו שם.





ואם כולם היו קופצים מהגג, היית קופץ? אתה באמת לא יודע, כלומר
זה מפחיד נורא וגם כואב אבל באמת שאתה לא יודע להחליט, ואם
מישהו אחד אומר משהו, למה שזה יהיה פחות חשוב או פחות נכון ממה
שמישהוהים אחרים אומרים? כולם בסך הכל אנשים, נכון? אף אחד לא
יותר טוב מהשני. אז למה שמישהו אחד יידע יותר טוב ממישהו אחר?
ואם זה ככה, איך אפשר לדעת מי צודק? מי טועה? איך אפשר בכלל
להחליט בין זה לזה? איך אפשר בכלל לדעת שמשהו יותר טוב ממשהו
אחר? שמשהו נכון או לא נכון? זה נורא מבלבל כל העניין הזה.
אוקיי. אז נגיד שאין שום דרך הגיונית להחליט. לא רק אתה אלא
בכלל, אין אף אדם שיכול להחליט החלטה הגיונית מההתחלה ועד
הסוף. וב'עד הסוף' הכוונה היא לזה שאמנם מישהו יכול להגיד
שכדאי למשל לעלות על קו 480 אם הוא רוצה למשל להגיע מתחנת
ארלוזורוב בתל-אביב לירושלים ולצורך העניין הוא צודק, אבל אז
תמיד אפשר לשאול: למה הוא צריך לנסוע לירושלים? מה יש בירושלים
שאין במקום אחר? ולמה הוא בכלל יוצא מתל-אביב? ולמה הוא בכלל
בתל-אביב מלכתחילה? ולמה דווקא באוטובוס? ואפשר לשאול ככה עוד
ועוד שאלות ותמיד תישאר לפחות עוד שאלה אחת לשאול.
בסופו של דבר, אף אחד לא לגמרי יודע למה הוא עושה את מה שהוא
עושה, אפילו בפעולות הכי קטנות ויומיומיות. או קיי, בוא נניח
שזה המצב, אז השאלה שאתה צריך לחשוב עליה היא - מה זה אומר? מה
זה אומר שבעצם אי אפשר להחליט שום החלטה הגיונית עד הסוף? ששום
החלטה היא לא הגיונית? אז מה כן הגיוני? אז בכל פעם שאתה צריך
להחליט, אתה אפילו לא יודע מי צריך להחליט ולמה צריך להחליט
וכל האפשרויות שאתה רואה מול העיניים לא הולכות לשום מקום
ופותחות עוד ועוד ועוד עצים בינאריים כאלה עד שאחרי כמה זמן הן
נמסות להן מעצמן ואתה פשוט לא מחליט.
אז מה עושים? ממשיכים לעשות דברים... אתה ממשיך לעשות מה שאתה
עושה בדרך כלל, הולך לבית ספר, אוכל ארוחות משפחתיות עם
המשפחה, יוצא לאן שכולם יוצאים, דברים כאלה. או שאתה נגרר אחרי
מישהו אם אתה מוצא מישהו שנראה לך ששווה להיגרר אחריו. זה הכל.
כשמרביצים לך אתה בורח, כשנותנים לך אתה לוקח.
מה שמחזיר אותך לשאלה: אם כולם היו קופצים מהגג, היית קופץ?
והתשובה היא שכנראה שכן; אין בזה יותר היגיון או פחות היגיון
מכל דבר אחר שאתה עושה רק בגלל שזה מה שכולם עושים.





איך אפשר לבחור כשכל האפשרויות פתוחות? איך אפשר להחליט כשאתה
יודע שכל החלטה תהיה נכונה? האם המושג "נכון" ממשיך להתקיים
כשאין "לא נכון"? איך תדע מה אתה רוצה כשמאז ומעולם אמרו לך,
ואתה האמנת, שתוכל להיות כל מה שתרצה? מה טוב יותר ממה? מה
יעשה אותך מאושר? מה ימלא אותך? מה יוכל לא להתמוסס? את מה
תצליח לשמר?
כל שאלה מובילה לשאלה נוספת, שמתווספת עליה ונצברת, מוסיפה עוד
לבנה לחומת הדרישות הלא מתפשרות, הלא משתלבות, של לחיות בעולם
הזה. אתה יודע, אלו בעצם הדרישות שלך מעצמך. אז מה אם זה מה
שהן? זה הופך אותן לפחות דרישות? זה מקל על ההתמודדות איתן? זה
עוזר למצוא דרך לגשר ביניהן?
שאלת את עצמך את כל זה מאז שאתה מכיר את עצמך, ותשובה אין.
אולי אין תשובה? אולי זה כל מה שיש? ואם כן, מה זה אומר?
מישהו אמר פעם: "מחשבים הם חסרי תועלת. הם מסוגלים לתת רק
תשובות." איך לומדים להיות מחשב? רובוט? להפסיק לשאול? להסתפק?
להיות?





ואז מתגנבת השאלה האולטימטיבית לראש, אחרי שכל שאלה עוררה עוד
ועוד שאלות, וכל דבר הוביל לעוד למה ועוד למה: מה באמת חשוב
לך? מה אתה באמת שואף להשיג? כשתהיה בן 70, או 80, לא חשוב
כמה, במה תתגאה? מה ישמח אותך? על מה תצטער?
אתה תסתכל על הקיר בסלון שלך ותראה שעליו ממוסגרים כל מכתבי
התודה מהאנשים שלהם עזרת ושאיתם עבדת, פרס נובל לשלום, פרס
נובל לספרות, יצירות אמנות שלך, תעודת הצטיינות מפה, תעודת
הערכה משם, ולבך יתנפח מגאווה? או שתרצה שהקיר יהיה מלא
בתמונות שלך ושל אהוביך, של משפחתך, של חוויות נפלאות, של
ילדיך צוחקים, של ילדיך מגשימים את עצמם בטקס זה או אחר, של
ילדיהם...?
כי אי אפשר הכל, אתה יודע.
אמרו לך פעם: "אי אפשר לגרום למישהו לאהוב אותך; אפשר רק להיות
מישהו שאפשר לאהוב. השאר תלוי בצד השני." אמרו לך גם: "אל תשאל
את עצמך כמה חברים יש לך. תשאל את עצמך כמה אנשים קוראים לך
חבר שלהם."
והאיש הזה שהפרחת עכשיו בדימיונך, אתה היית אוהב אותו? אתה
היית קורא לו חבר שלך?
לא, אה? אז למה לטרוח? ממילא מה שיהיה חשוב לך בסופו של יום
אלה דברים אחרים.
אז תשכח כל מה שאתה יודע, ותשאף לבינוניות; רק כך תהיה מאושר.
אין דבר שאתה לא יכול לעשות, בורכת בכל הכשרונות שאפשר לחלום
עליהם. אז שדווקא בדבר הזה תיכשל? ויותר מזה, גם ככה אתה לא
יודע להכריע, להחליט, לבחור. אז אל תבחר. כל הבחירות יהיו
דומות ממילא ויובילו לאותו מקום, במקרה הטוב.





אז שום דבר לא משנה. כבר הרבה זמן אתה יודע את זה. זאת האמת.
שום דבר לא חשוב. אין שום סיבה ללכת לשום כיוון. כל הכיוונים
דומים. תמיד תגיע לאותו מקום. בסוף תמות. בינתיים אתה הולך
לבית ספר, ואתה שוקל להפסיק. היית יכול לעשות כל דבר אחר במקום
ללכת לבית ספר. היית יכול להמשיך לשכב במיטה כל היום, היית
יכול להפסיק לאכול, רק שאמא שלך הייתה משתגעת. היא חושבת שיש
דברים חשובים. היא חושבת שחשוב שתגיע לבית ספר. שתלמד. כאילו
זה משנה משהו. ניסית להסביר לה שזה לא משנה כלום והיא לא
מבינה. אתה חושב שהיא מפחדת מזה. יש אנשים שמפחדים מזה, אבל
זאת האמת. שום דבר לא חשוב.
אז אתה הולך לבית ספר כל יום כדי לא לעשות בלגן. יש שעות
שיושבים בחדרים, יש שעות שמסתובבים מחוץ לחדרים, ויש צלצולים
שלפיהם אתה יודע מתי מצפים ממך להיות בחוץ ומתי אתה אמור להיות
בפנים.
זה אף פעם לא מגיע לשום מקום, כל המחשבות האלה. מה אתה רוצה
שיקרה? מה אתה רוצה מעצמך? למה אתה יושב כאן בכלל אם זה לא
משנה כלום? מצד שני, אם זה לא משנה אז למה לא לשבת כאן? אתה
כאן בכל מקרה. כולם כאן אז גם אתה.





מה זה כאן? אנחנו נמצאים על כדור. הכדור מסתובב בכיוון אחד
שקוראים לו מזרח. אתה יודע שאם פעם אמרו לך שהשמש שוקעת, עבדו
עליך; השמש נשארת באותו מקום ואנחנו מסתובבים עד שהיא נעלמת.
אבל בעצם היא לא נעלמת. היא מאירה על אמריקה, על אוסטרליה ועל
כל מה שנמצא בצד השני של הכדור. אנחנו מסתובבים כל הזמן והיא
נשארת במקום. וזה עוד לא הכל. גם השמש זזה. יש לה תנועה משל
עצמה. היא מסתובבת לאט לאט מסביב למרכז הגלקסיה, איפה שיש חור
שחור ששואב לתוכו את הכל. סיבוב אחד מסביב למרכז הגלקסיה לוקח
לשמש ולנו בערך מאתיים עשרים מיליון שנה, שזה די הרבה זמן
בשביל מישהו שבעוד חודש יהיה בן שבע עשרה.





אפילוג א'

הרכבת דוהרת דוהרת דוהרת.
הקרונות חולפים עוברים מהר.
עוד בטרם הספקתי לקלוט פרט זה או אחר, איש קורא עיתון, בחורה
יפה מצמידה פלאפון לאוזן, חייל משעין ראשו על החלון, וכבר חלף.
אבל אחריו יש עוד ועוד ועוד והקצב מסחרר. השאון מחריש
אוזניים.
לרגע אחד - דממה. הרכבת חלפה.
אך אל דאגה, הנה כבר מגיחה מהמנהרה הדרומית רכבת נוספת.
והיא דוהרת דוהרת דוהרת.
לא עוצרת, אפילו לא מאטה.
ועוד אחת מצפון. זו דווקא עוצרת.
הכרוז מזמין לעלות, מספר על יעד זה ועל יעד זה, ומי שרוצה לשם
יצטרך להחליף רכבת באמצע אבל כדאי לו לעלות כאן. מספר על
מקומות אחרים, רחוקים.
עלו עלו מהר. לפני שגם זו תחלוף.
ועוד בטרם נסגרו הדלתות של זו, הנה כבר דוהרת רכבת נוספת...
וכן הלאה והלאה והלאה.
הרכבות דוהרות דוהרות דוהרות.
ואני, לאן אני רוצה לנסוע?
על איזו רכבת לעלות?

כל הרכבות דומות. כל הכיוונים דומים.
אז מה זה כבר משנה.
אני עוצם עיניים.
אוטם אוזניים.
מרגיש רעד. רכבת עצרה.
מגשש אחר הרכבת. שמאלה שמאלה שמאלה. הנה דלת.
עליתי.
זהו.
נבחר.
הוחלט.

עכשיו לנשום.
לחייך.
בפקודה!






אפילוג ב'

הרכבת דוהרת דוהרת דוהרת.
הקרונות חולפים עוברים מהר.
עוד בטרם הספקתי לקלוט פרט זה או אחר, איש קורא עיתון, בחורה
יפה מצמידה פלאפון לאוזן, חייל משעין ראשו על החלון, וכבר חלף.
אבל אחריו יש עוד ועוד ועוד והקצב מסחרר. השאון מחריש
אוזניים.
לרגע אחד - דממה. הרכבת חלפה.
אך אל דאגה, הנה כבר מגיחה מהמנהרה הדרומית רכבת נוספת.
והיא דוהרת דוהרת דוהרת.
לא עוצרת, אפילו לא מאטה.
ועוד אחת מצפון. זו דווקא עוצרת.
הכרוז מזמין לעלות, מספר על יעד זה ועל יעד זה, ומי שרוצה לשם
יצטרך להחליף רכבת באמצע אבל כדאי לו לעלות כאן. מספר על
מקומות אחרים, רחוקים.
עלו עלו מהר. לפני שגם זו תחלוף.
ועוד בטרם נסגרו הדלתות של זו, הנה כבר דוהרת רכבת נוספת...
וכן הלאה והלאה והלאה.
הרכבות דוהרות דוהרות דוהרות.
ואני, לאן אני רוצה לנסוע?
על איזו רכבת לעלות?

אני לא חייב להחליט עכשיו לאיזו רכבת לעלות, נכון?
אפשר לחכות לרכבת הבאה או הבאה או הבאה...
כשהנכונה תגיע, אני אדע, לא?
טוב, ובינתיים מה?
אולי נלך לשתות קפה או משהו?
[מי זה האנחנו הזה שהשתרבב לי כאן?!]
כן, אני באמת קצת רעב...
אבל רעב למה?
לא חשוב, נאכל משהו.
ונפתח אוזניים.
נקשיב.
הכרוז יגיד בכל רגע משהו.
הרכבת הבאה תגיע לאן שאני רוצה להגיע.
רק עוד קצת.
הרי יש לי זמן.
שום דבר לא בוער.
חוץ ממני...
ואני יכול לחכות.
חיכיתי עד עכשיו, לא?
אז מה זה עוד כמה דקות?






אפילוג ג'

הרכבת דוהרת דוהרת דוהרת.
הקרונות חולפים עוברים מהר.
עוד בטרם הספקתי לקלוט פרט זה או אחר, איש קורא עיתון, בחורה
יפה מצמידה פלאפון לאוזן, חייל משעין ראשו על החלון, וכבר חלף.
אבל אחריו יש עוד ועוד ועוד והקצב מסחרר. השאון מחריש
אוזניים.
לרגע אחד - דממה. הרכבת חלפה.
אך אל דאגה, הנה כבר מגיחה מהמנהרה הדרומית רכבת נוספת.
והיא דוהרת דוהרת דוהרת.
לא עוצרת, אפילו לא מאטה.
ועוד אחת מצפון. זו דווקא עוצרת.
הכרוז מזמין לעלות, מספר על יעד זה ועל יעד זה, ומי שרוצה לשם
יצטרך להחליף רכבת באמצע אבל כדאי לו לעלות כאן. מספר על
מקומות אחרים, רחוקים.
עלו עלו מהר. לפני שגם זו תחלוף.
ועוד בטרם נסגרו הדלתות של זו, הנה כבר דוהרת רכבת נוספת...
וכן הלאה והלאה והלאה.
הרכבות דוהרות דוהרות דוהרות.
ואני, לאן אני רוצה לנסוע?
על איזו רכבת לעלות?

למה זאת ולא הבאה? למה זאת ולא הקודמת? למה...?
אי אפשר לבחור. אי אפשר להחליט.
לא מבין איך משחקים במשחק הזה, עייפתי מלנסות להבין את הכללים;
אני עוזב, עוזב את התחנה הזו. לא מסוגל לשמוע עוד את שאון
הרכבת המתקרבת, לראות את סחרור הקרונות החולפים, לחוש את
האנשים נוהרים פנימה והחוצה, קדימה ואחורה.
אם אהיה פה עוד קצת, אשתגע.
ויפה שעה אחת קודם.






אודות

מוקדש לנער מוכשר אחד, שלצערי לא זכיתי להכיר, שבחר בדרך
השלישית - לוותר על הנסיעה, לנטוש את התחנה.
הסיכום של סיפורו מובא, באופן שטחי, בכתבה הזו:
http://news.walla.co.il/?w=/10/974522

את הדרך הראשונה ניסיתי. היא עבדה ואז כבר לא.
את הדרך השנייה אני מנסה עכשיו. היא עובדת בינתיים, אבל כבר יש
בה סדקים.
אני מחפשת דרך חדשה לפני שגם זו תתמוסס.
האם הדרכים האחרות טובות יותר? האם יש דרכים נוספות? האם אפשר
להחליט מה טוב יותר ממה? ולמי? ולמה? ועד כמה? ועד מתי?

תוך הקשבה דומעת למשפחתו הנפלאה, הדהדו בי הדברים האלה.
מי ייתן שהם ימצאו נחמה וכוח.
ושלא יידעו עוד צער.
בעיקר, שלא יידעו עוד צער.





עוד "חיבוטי נפש - כיפור 2006":
ילדה http://stage.co.il/Stories/437127
בלי מילים http://stage.co.il/Stories/437129







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סקס זה כמו משחק
קלפים - אם אין
לך פרטנר טוב,
לפחות שתהיה לך
יד טובה...


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/6/07 17:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מתת עשת

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה