רגל מובילה רגל, עיוורון מוביל אותך. וכמעט חודש שמהלכת באדמה
חרוכה, בתקופה יבשה, באופק שלא נראה שונה. רטייה של שודד ים
כאילו מודבקת, אגלי זיעה מבצבצים על מצח שעומד לפקוע מרוב
מחשבות. על הגב מקל מפלסטיק, הנושא שני דליים - באחד הזיכרון
ובאחד פנטזיות לא-ממומשות. אז עוצרת ומתיישבת על סלע גדול,
באמצע שטחיות צהבהבה של מדבר.
בקעה.
מסביב הכל נראה קר, וקודר, כיאה לחורף - אבל לא כל-כך מאמינה,
דברים לא נאמנים לאחרונה ואולי המדשאות של השכנים בכלל נבולות.
ובחזרה אל הדליים. מניחה אותם מולה, היד מגששת ומפלסת את דרכה
הקצרה בתבונה - ואולי משהו קצר הוא בעצם הכי מרגש? ואולי משהו
ארוך הוא הכי מסובך ומכאיב?
- ואולי את בעצם רוצה לכאוב? כלומר, את כל הזמן מתלוננת על
התקופה היבשה הזאת - "מישהו יכול להוריד עליי גשם? יבש לי כאן
נורא". אוף. ויושבת ומחטטת והידיים פוערות חור קטן, מזכיר לך
מסננת, שכן את סומכת על פלאי-העולם שיסנן את הבלתי רצוי. כך גם
לא תרגישי אשמה למראה תוצאות שעלולות לאכזב מעט, ותאשימי,
כהרגלך, כל דבר שאינו גשמי. וכשחושך נופל וכמו במערבולת, את
מבחינה בזוג עיניים קטנות. מכיוון שהזיכרונות שלך הם כמו סרט
ישן, הצבעים הם שחור ולבן בלבד ואת אינך נדרשת אפילו לזהות את
צבע העיניים, או העור, למרות שאת רואה שהוא לבן יחסית. כלומר,
אם זו הייתה ההיא של פעם, שחיבקה ואמרה שהיא הכי אוהבת אותך
בעולם, היית משערת שהיא משהו אפריקאי כזה. מפותח מאוד, אבל
אפריקאי כזה. ואת יודעת, אפריקאים לא טיפשים, הם פשוט נזכרו
אחרונים במשאבים ובפתרונות כלכליים. בעצם, אני בכלל לא בטוחה
שהם נזכרו, הם בטח סתם ראו את ארצות המערב ולא יכלו להעתיק כי
הם אפסים.
אוך, אפריקה.
מניחה את ראשך המסוחרר ממילא בין כפות ידייך, מניחה לקולה
העדין לשטוף אותך במילים שלא אהבת לשמוע. עכשיו הן נשמעות יפות
נורא, עכשיו בחום הזה, בצהוב הזה, על האינסוף הזה הגדוש זרדים.
את חושבת שיכולת להבעיר שם מדורה, כן, ואולי הלבנה יכלה שוב
לשכר אותך ויכולת שוב לעשות צחוק מעצמך, ואז להתקלח ולישון,
ואז לנשק. ואז כלום, חוץ מקצת דמעות ודם במעטפה. אני מציעה לך
לחפור בור ולזרוק לתוכו הכל, את יודעת. לא שזה היה דבר רע, זה
לא שייך, למרות שהסביבה נוטה לדמות דברים בתוך האדמה ככאובים
ועצובים. בגלל זה הם אומרים שבית קברות משרה אווירה דיכאונית.
זה לא נכון, באמת, זה דווקא דבר שמח ונורא מתוק ככה לשמר משהו,
ואם באבן, שיהיה. לפחות לבעלי המצבות יש משאבים וחוסר
אפריקאיות, או התפתחות מוצלחת במיוחד, ועלייה והגירה -
שוב פעם אפריקה הזאת -
את לא גזענית! את לא. ושום קול שבעולם לא מונע ממך להמשיך לרחף
איתה בריק הזה. בחיי שהייתה תקופה ריקה, היא פשוט הייתה שם,
במקום הנכון, להכניס את המחשבות הנכונות, להשקות אותך. להחזיק
בצינור ולהצמיד אליו אצבע ארוכה, לגרום לנתזי מים להשפריץ רק
מעט לכל עבר ולגרות אותך, אך אף פעם לא לתת לך את המנה המלאה.
כמו ילדה קטנה ניסית לרוץ במהירויות הכי מהירות ולהכניס הכל
לפה שלך, אבל לא משנה כמה תרוצי כשבחוץ סערה, פיך פתוח לרווחה
והגב שעון לאחור - לעולם לא יחליקו מים בבת-אחת, בכמות שתצליח
לספק אותך ולהרטיב לך את הגרון. ונלכדת בזרועותיה והרגשת נורא
מעניינת.
היא נגמרה. את נגמרת. היה רטוב, רטוב מאוד. אבל לא הודית לזה
שמוריד עלייך גשם, כעסת עליו, לדעתך הוא השתין. זה היה מגעיל,
ומלוכלך, וצהוב. רגלייך מקימות אותך מהסלע וממשיכות ללכת, כמו
סוקרות צהיבות מחליאה יותר מסביב, מנחמת. אז, זה היה לפחות רק
צהוב מטאפורי. עזבי זיכרונות. לקחת את הדלי של הפנטזיות, ישבת
על הקרקע הבוערת, התמודדות היא תמיד דרך טובה יותר - להתיישב
על סלעים זה כל-כך רע ובודד, כל-כך מדכא ומרחיק. אנשים לא
מנסים לטפס אל סלעים, הם לא רוצים לגבוה, אנשים לא רוצים
להזדקן. מפשפשת שם כמו בשק אורז של מדינות לא מפותחות. [די].
גוף נצמד אל גוף, נהיה רטוב קצת למטה, ציפורניים נדחסות בכרית.
היה יפה שם, יפה נורא, אפילו סיפרת לעצמך במוח בשפה נורא
מרשימה ומקורית והרגשת אלילה. שאר הדברים היו קצת יותר רגועים,
יפים, מלנכוליים; ישיבה על מרפסת גבוהה, שמיכות מכסות, עשן
סיגריות מכסה את הפנים עד שכל שנותר הוא ללטף את היד וללחוץ
עליה קצת, כאותות חיים. להביט אל האופק שגם הוא כלום, ושוב
להרגיש שרק אתן ממלאות את הלילה הזה. זה חייב להיות לילה, אגב,
כי כבר מזמן החלטת שבוקר הוא צהוב וצהוב הוא כלום ולפעמים גם
צהריים.
בגלל זה את ישנה בצהריים.
לפעמים נכנס ורוד אל החדר, גם קצת אדמדם, ושם על האדמה הצהובה
את גם קצת מייחלת למשהו חד שישפוך עצמו כורדים מתוכך. ככה
לפחות תצאי משם, שמש, אפריקה, עבדות, כלום, ילד, בעל כושי עם
איבר מגודל. חושך ואדום, אדום וחושך. אבל אין כוח להוציא
ורדים, אפילו ים את כבר מתעצלת. את מחזירה הכל לשני הדליים,
מעמיסה עלייך את מקל הפלסטיק שמשאיר סימנים ככאב בגבך השפוף,
השברירי. ממשיכה עוד קמה צעדים, ואז רוכנת וחופרת חור באדמה.
נופלת שם כמו אליס, אל ארץ הפלאות הפרטית שלך, אל המיטה והכר
והכלום ומחייכת חיוך של רגיעה.