היה זה יום חורף רגיל בארץ מולדתו, ישראל. הוא לא ידע שהוא הוא
המשיח, כפי שכינו אותו בדתות מסויימות, ולא יכול היה לנחש שזהו
רק סוף ההתחלה.
שלום נהג לשחק במשחק הוידאו החביב עליו בתל-אביב, טטריס. זהו
אותו המשחק בוא השחקן מוריד צורות דו מימדיות בעלות נפח של
ארבע משבצות וסוגר שורות שורות של משבצות מלאות בתוך מלבן חלול
ריק. כל שורה מלאה משבצות יורדת מהמלבן הריק ומשאירה מקום
לשורות הבאות אחריה.
שלום אהב להגיע לרמות קושי גבוהות וע"י כך לצבור כמות גבוהה
יותר של נקודות. עד אותו השבוע עמד שיאו על רמה 9 שנחשבה לרמה
הגבוהה ביותר במכונה בה אהב לשחק.
"ידידי" נשמעה מלה חמה מאחורי גבו של שלום, ויד רכה במגע חברי
נחה על כתפו.
"דותן... מה אתה עושה כאן, חשבתי שאתה שונא את המקום המקולל
הזה", צחק חזרה שלום משועשע.
"כן, נכון, רק רציתי להכנס ולשמוע מה נשמע. מה קורה איתך בן
אדם, איך הסטארט אפ?"
שלום, מתכנת מדופלם, היה עוד אחד מאותם מאות שהציפו את השוק
בישראל, ועבדו במקצוע התכנות. היתה זו התקופה ההיא בה כולם
חשבו מחשבים בגדול ובקטן.
(מחשב אותה קופסא מטופשת שאיפשרה למפעיליה להזינה בעשרות
נתונים בכדי שאלו יבצעו את פעולות החישוב המטופשות שהאדם רוצה
תמיד לבצע ללא כל מאמץ מצידו למעט לחיצה על כפתור). בעגתם
המקצועית נהגו לקרוא לנתונים אלו, "קוד". בתקופה ההיא עוד לפני
הקופסאות החכמות ההן היו קופסאות אחרות, עוד יותר טיפשות בהן
היו מזינים את הנתונים ע"י קידוד אותם אלפי כרטיסי קרטון, בכדי
לחשב כמה הן 1+1.
יוצרי התוכניות היו יושבים ימים שלמים בכדי לכתוב את הפעולות
אותם רצו שהמחשב יבצע. ולרוב היו אותם אנשים מוזרים מנוכרים
משהו מ"המין האנושי". היו אלה כל אותם חברים שאהבו וסגדו
לקופסא המטופשת. זו היתה עבורם המציאות כפי שהיא, לא פחות ולא
יותר, קופסא שתמיד מבצעת את רצונותיהם האנוכיים.
חברות סטארט אפ היו בנמצא כל ימות השנה, אותן חברות צעירות
שהוקמו בכדי ליצור את אותם תוכניות קוד שירוצו על הקופסאות
הפלא. באותם הימים אהבו בכל העולם להקים ולהפיל חברות שכאלה,
במטרה להרוויח סכומי כסף לא מבוטלים.
"עזוב אחי, חלש, הפסדתי את השוק שלי, זהו כשלון חרוץ", ענה
שלום כאשר הצליח להוציא את כל האוויר מריאותיו במשפט אחד.
"מה אתה סח, הפסדת? למה מה קרה?"
"הרעיון, זוכר זה המבריק, אותה פיסת קוד מטופשת שהגיתי בתחילת
השנה, אבוד. מסתבר שיש מתחרים".
דותן הגיב בתדהמה "וואו, בן-אדם אני מצטער, אז מה עכשיו?"
"לא כלום, אני כאן, אתה רואה שוב במשחק הוידאו החביב עליי"
ידוע היה לכל שזהו לא יומו הראשון של שלום במלאכת "הכלום", אך
זה רצה לתת את התחושה כאילו זוהי רק ראשיתה של מלאכת "הכלום".
מזה כבר כחמישה חודשים יושב שלום בוהה באותן קוביות צבעוניות
במסך משחק הוידאו שלו, כאשר מוחו הקדחני תוהה לכאן ולכאן
בחיפוש עצמי מרוכז של רעיונות לעשיית כסף, מאותן קופסאות פח.
דותן שהיה ידידו הקרוב של שלום, יכול היה לחוש את תחושת הריק
של שלום. אך החליט שלא להוסיף באותו העניין.
"אז אתה בא לראות היום את המשחק?"
"אשקול זאת", ענה שלום כהרגלו בקודש. אך לא פירט וגם לא שקל
להגיע לאותו מאורע. במוחו התרוצצו עוד מחשבות ליצירת תוכניות
הפלא, אלה לא השאירו לו ולו ליום אחד מחייו אפשרות להגיע לאותם
מאורעות חברתיים.
חברתו הטובה ביותר של שלום היתה קופסת פח החשמל שעמדה לצידו כל
חייו, תמיד עשתה מה שהוא דורש ממנה, ללא כל שאלות, ככלב צייטן
שאין לו צורך בצומת לב או אוכל באיזו שהיא צורה ואופן.
ברקע נשמעו התפוצצויות השורות במשחק, ושוב ירידה ופיצוץ. נראה
כאילו אין דבר חשוב מאותן ארבע קוביות נוצצות שירדו בצורה
עקבית מטה, ומלאו את אותן שורות ריקניות. לעיתים נתרווחו להם
חורים ארעיים באותן שורות מלאות, זאת על מנת להקשות על חייו של
המשחק. אך לשלום כאילו כלום לא קרה, בהתעלמות מוחלטת המשיך
למלא את כל אותם החורים בקוביות קטנות ששימשו לו אך ורק כלי
בכדי להשלים את החסר. ולמלא תוכן לחיי המשחק השוקקים שלו.
לעיתים נעמדו להם בשני צדדיו של שלום קבוצת בחורים משוגעים
לדבר, אך מלמולי הרקע לא היו במחשבתו של שלום, ובלי הרף המשיך
לפוצץ שורות. |