פעם הייתה מטריה. למטריה הזאת היה איש. לאיש הזה היו עיניים
כחולות. הוא היה האיש עם המטריה והעיניים הכחולות. או המטריה
עם האיש עם העיניים הכחולות. זה לא משנה, הרי מעט מאוד אנשים
קראו לו בכל מקרה. הוא היה זקן. מקומט. עייף. רק העיניים,
העיניים האלו היו כחולות כחולות, ובהירות בהירות, כמו ביום
לידתו. נראה היה שעיניו הם החלק היחיד בו שעוד לא מת. והמטריה,
למטריה לא היה מה להתלונן, הרי לאיזה עוד מטריה בעולם יש איש
עם עיניים כחולות?

הכחול הזה, של העיניים, בצבץ מאחורי הקמטים. הקפלים. העור
מסביב לעיניו היה כל כך מקומט, שנדמה היא שהוא כמעט ולא רואה
שום דבר מעבר לקפלים שנזלו אל עבר עיניו במלנכוליות.
לא היה לו זקן. גם לא שפם. רק זיפים. זיפים אפורים ולבנים.
אפילו השיער שלו עוד לא היה לבן לגמרי- רק חצי חצי. אבל הוא
היה זקן. זקן מאוד.
האיש עם המטריה והעיניים הכחולות עמד בתחנת האוטובוס. הוא תכנן
את הנסיעה הזאת כבר הרבה זמן.

הוא נוסע אל התודעה. קו אגד 666 אל התודעה, עם עצירות בדרך
בתשוקה ובשפיות, ותחנה סופית- התודעה.
הוא בדק את לוח הזמנים שוב, רק כדי לוודא שלא שכח מתי מגיע
האוטובוס. לא לא, הוא לא שכח. קו אגד 666 אל התודעה מגיע, על
פי לוח הזמנים, בדיוק בשעה שבע ושישים ושלוש דקות בערב.
עכשיו רק שבע וחצי בערב. יש לו עוד זמן. בינתיים הספיקו לעבור
קו 665 אל האכזבה וקו 667 אל התמימות. אבל האיש עם המטריה
והעיניים הכחולות לא חיכה לקווים האלו. הוא חיכה לקו אגד 666
שיגיע בדיוק בשעה שבע ושישים ושלוש דקות בערב. אל התודעה.

הוא שוב הסתכל אל השעון. הפתעה. כבר שבע וחמישים דקות. האיש עם
המטריה והעיניים הכחולות נאנח בכבדות והתפלא שוב על המהירות
שבה הזמן נוזל לו מבין האצבעות, בורח לו. וכל פעם שניסה האיש
לסגור את אצבעותיו המרופדות סביב הזמן, היה מופיע עוד קמט סביב
עיניו. עיניו הכחולות.
תחנת האוטובוס עמדה ריקה מלבד האיש. מקודם עוד עמדה פה אישה עם
משקפיים כהים ובובה ביד, והאיש עם המטריה והעיניים הכחולות תהה
לאן היא נעלמה. אחרי רגעים זעירים של הרהור הוא נאנח בכבדות
וויתר על מציאת פתרון לתעלומה זו, וחזר לשקוע בתכנוניו
הפרטניים לגבי מעשיו ברגע שיגיע אל התודעה. ראשית, הוא תכנן
לשקוע. לשקוע בתודעה. לאחר מכן, תכנן לפשוט את עורו. ולבסוף,
לבסוף תכנן לעוף. אבל בלי כנפיים, כי המטריה תיעלב.

הגיע האוטובוס. האיש עם המטריה והעיניים הכחולות הרגיש את דופק
ליבו מאיץ. זהו הרגע. הרגע שלו חיכה. האוטובוס עצר בכבדות מול
האיש ודלתו החורקת נפתחה. האיש עם המטריה והעיניים הכחולות,
בעוד שידיו רוטטות מהתרגשות, עלה במדרגות האוטובוס. מול ההגה
ישב לו נהג ללא עיניים. האיש הוציא את סכום הכסף המדויק (שבדק
מהו מראש) מכסו ובגאווה העביר את השטרות והמטבעות לידיו הלבנות
של הנהג. הנהג הכניס את הכסף לקופה הקטנה ומסר לידיו של האיש
עם המטריה והעיניים הכחולות את הכרטיס. האיש לקח את הכרטיס
והחל להתקדם לאחורי האוטובוס למצוא לעצמו מקום ישיבה. לפני
שהספיק לעשות כשלושה צעדים קרא לו הנהג: "היי, אתה, מה אתה
חושב שאתה עושה? אתה קנית כרטיס אחד. רק אחד. ואיתך יש גם אותך
וגם את המטריה וגם את עיניך הכחולות. תאלץ לקנות עוד שני
כרטיסים. האיש עם המטרייה והעיניים הכחולות נכנס לפאניקה. לקח
לו שנים של חסכונות רק כדי להגיע לסכום של כרטיס אחד, ולא יכל
לקנות עוד שני כרטיסים.

האיש הסתכל בצער רב אל המטריה ואל עיניו הכחולות. הם היו חלק
ממנו כל חייו ולא רצה להיפרד מהם. אך היה עליו להגיע להחלטה.
והוא הכריע.
וככה, כעבור רגעים ספורים, נעלם לו האיש שכבר לא הייתה לו
מטריה וגם לא עיניים כחולות מעבר לאופק, בתוך אוטובוס 666 של
אגד אל התודעה, בעוד שעיניו הכחולות והמטריה נשארו, המומות
מעט, על ספסל התחנה.