חלק א'

התעוררתי מכך שהשמש סינוורה את העיניים ופשוט לא יכולתי לישון
עוד, אחרי לילה כזה קשה, ואיבוד זיכרון נורא שאין לי מושג מה
היה אתמול בלילה, פשוט אני מתעוררת, אני מבינה. שזה לא היה כל
כך טוב. ישנתי זוועה, זה מה שעבר במוחי. היה לי חשק לאוכל, מן
פיסת לחם אחת, פרוסה קטנה. אני לא מבקשת יותר מדי... אבל כל כך
לא היה לי חשק לפתוח את עיני, מרוב עייפות, שמרוב... ייאוש.
אולי גם אכזבה פנימית.
אז למרוב התחושה שאני לא רוצה לקום בכלל, הבנתי שצריך. פקחתי
את עיניי לאט לאט, וראיתי את העולם. הכל הסתובב, כולם מיהרו
לאנשהו. הכל היה כל כך מהיר. הקירות לידי היו כל כך צרים,
הרחוב המלוכלך, הפינה שלי של הרחוב הראשי, כן תל אביב, איזה
עיר. ראיתי כל מיני אנשים שעברו לידי, היה לי כל כך קר אבל
כנראה לאף אחד לא היה אכפת. אנשים הסתכלו עלי, יותר נכון נעצו
בי מבט של שנאה, של ריחוק. הם היו כל כך שונים אחד מהשני, היו
כאלה שהיו אנשי עסקים עם חליפות מהודרות תסרוקת טובה, ורואים
שהבן אדם חי את חיו כהוגן. אחרים היו סתם זרוקים, כלומר אנשים
רגילים, אבל למרות שלא היה להם חיוך בפנים ידעתי שהם שמחים
בחיים שלהם, היה להם מן מבט, של ריחום עלי.
ומרחוק בלטה אישה עם 2 ילדים, הייתה יפה, מהודרת, עם פנים
מחויכות. היה לה שמלה פרחונית חמימה, למרות שזה היה עונה של
סתיו. היא הייתה הולכת עם שני ילדיה ומחייכת לכל אדם ואדם,
כאילו שאין רוע בעולם. היא התקרבה אלי יותר ויותר, הסתכלתי
עליה, אולי אפילו נעצתי מבט. היא הסתכלה אלי ופשוט נעצרה, לחשה
משהו לשני ילדיה ונתנה להם כמה כסף, הם התרחקו ממנה, והיא
עדיין נשארה במקום. היא הסתכלה עלי כאילו שאין אף אחד חוץ
ממני. לשניה היא החלה לחטט בארנק, הוציאה מאיה ונתנה לי עם
חיוך, ואמרה: "תעשי עם זה, מה שנבון לדעתך". ידעתי למה היא
התכוונה. היא התכוונה לאוכל, או בגדים.  הסתכלתי עליה, והתחילו
לרדת לי דמעות העיניים, הסתכלתי עליה בעצב ואמרתי: "תודה".
היא התרחקה ממני לאט לאט, שני הילדים עוד פעם הופיע. היא הלכה
עד שנעלמה משדה הראייה שלי.



חלק ב'

חשבתי מה אני יעשה עם הכסף. המחשבה של האישה הנדיבה עם השמלה
הפרחונית תמיד הופיעה לי בראש, על המילים שלה. לאט לאט כנראה
המחשבה נמוגה. הזיכרון הלך ונעלם. היה לי כסף זה היה העיקר,
ידעתי מה הגוף שלי רוצה לעשות בכסף, ידעתי מה הגוף מבקש. אבל
הנשמה היא זו שהפריע לי.
הגוף רצה את "המנה היומית", שיכרון החושים שלא יכול להיות מענג
יותר. בכל זאת אני לא זוכרת מה היה לי, מה קרה לי, אני רק
זוכרת שהמנה עושה לי טוב. אולי היא משכיחה אותי המדברים
השונים. אבל הנפש רוצה את החופש, הנפש רוצה להיות משחוררת מכל
העוול הזה. הנפש עדיין רוצה לזכור את האישה הנדיבה עם השמלה
הפרחונית. איכשהו אני רוצה לזכור את האישה הזו, ששמה עלי לב
מכל האנשים האחרים שהיו עסוקים מדי בבעיות משלהם. בלהסתתר
מאחורי המסיכה של העולם הזה, בלוותר על דברים כנראה. אבל הכי
רע בלשים לב לאדם אחר חוץ ממנו.
נדמה לי כאילו זה הדילמה הכי קשה שהיית לי בחיים, נדמה כל כך
קל ופשוט שצריך לבחור את הנפש על הגוף, אבל איכשהו הגוף יותר
שולט עלינו מאשר הנשמה.
כנראה שלא הספקתי להגיע להחלטה ופשוט עשיתי את המעשה, קניתי
עוד סם, הפרתי את ההבטחה שלי לאישה, או אפילו לעצמי. לא היה לי
יותר כוח למחשבה. קניתי את המנה שהייתי צריכה, כדי להפטר מהכל,
מהכל המבטים שהיו עלי היום, מהכל האסונות שראיתי של בני האדם.
מכל האנשים שלא שמים על אף אחד. ואולי גם מעצמי...



חלק ג'

עוד יום הרוס עבר, נרדמתי ליד פחי האשפה, ליד הסירחון שהיה
בדיוק כמוני בשביל העולם, סתם עוד זבל שלא יודעת מה לעשות עם
חייה, משום מה הסכמתי עם אותם אנשים שהיו אפילו מעיזים לחשוב
על דבר כזה. אולי זה היה מתוך רחמים עצמיים ואולי אפילו לא.
אבל מה שאני יודעת יבוא יום אחד, אולי זה ישנה יותר דברים,
אולי אפילו הכל. למרות שמחשבות עם השינוי מציקות לי, כמה שאני
רוצה את אותו שינוי, כמה שאני רוצה לחיות בעולם יותר טוב,
למרות שאני יודעת שזה לא יכול להיות כזה. איך שהעולם הזה
עכשיו, הוא לא ישנה, ואם כן אז לא בקרוב.
אויי... הראש מתמלא דברים, הלב בכלל לא חש כבר כלום. לא נשאר
כלום. אבל בכל זאת אני מבקשת את העזרה, את התקווה, את טובם של
אנשים, את הניצוץ הזה. אולי הוא לא מגיע אלי... אולי פשוט הוא
איפשהו שם, דיי רחוק כדי להגיע אלי. ואולי הוא ממש כאן ואני לא
רואה אותו ? ...
סוגרת את עיניי, נושמת נשימה ארוכה, שקטה עמוקה. מרגישה את
האוויר הדומם, שומעת את פעמוניי הכנסייה של הנוצרים, שומעת
אנשים עוברים ומדברים, ואת מוזיקת הנשמה שלי. שצועקת לעזרה.
מתוך הזוועות, השנאה, הנקמה.
רוצה לשנות את העולם והדרך היחידה שלי בכך שאני משנה את זוית
הראייה שלי בכל סם וסם שאני לוקחת, שגורם לי להזיות, לרוגע
נפשי.
"אני רוצה להשתנות! אני רוצה להשתנות! אני רוצה להשתנות..."
צועקת אני את זה בכל הרחוב, ולאט לאט דוהה קולי... והשקט חוזר.