לילה, היא מסתכלת אליי, בצורה אוהבת, מוחשית, אני ישן והיא
שם.
בוהה, כאילו היא יודעת שאני מרגיש את המבט החודר שלה.
אני פותח עיניים, אבל היא,
היא לא שם,
סוג של סכיזופרניה בסיסית של בן אדם נואש,
ביצים אין לי וזה ידוע לכולם,
יופי בסיסי לא חסר, אבל ביצים, מצרך נפוץ שאינו קיים.
לא בכל הקשור אליה.
אני כותב את זה אינטואיטיבית כדי לשחרר, לעזוב, לעשות את הצעד
הזה,
לגשת,
להציע בירה,
להגיד לה כמה שהיא יפה,
גם כשהיא רוקדת,
בידיעה מוחלטת שזה לא יקרה,
אני לא אגש,
לא אגיד לה שהיא יפה,
ושאשמח עם ניפגש מתישהו,
לשמוע תקליטים,
לדבר על קיומו הבלתי נדלה של נוכחותו חסרת ההשפעה של הכלום
האינסופי,
שסתם נשב ואולי נתאהב,
לא לתקופה ארוכה מדי,
רק עד שזה ייגמר,
זה לא יקרה.

הלוואי שהיא תיגש,
ותשאל אך ורק למה אני בוהה,
ואז אולי אוכל לענות,
שהתאהבתי בשפת הגוף שלה.