שלושה ימים אחרי שנרצחתי, הגיע איזה סוכן נסיעות אחד של
"מטיילי השחקים" ואמר לי שכנראה חלה כאן טעות ושאני יכול לחזור
לארץ. אני כמובן שמחתי, כי אם לא מספיק שרצחו אותי בלי סיבה,
אז גם הגופרית כאן שרפה לי ת'תחת, וכל מקדמי ההגנה לא כל- כך
עזרו לי.
הייתי כאן שבעים ושתיים שעות וכבר היו לי קמטים בעור משיזוף
היתר.
הוא לקח אותי ל"דיוטי- פרי- ג'יימס ריצ'רדסון" ומשם עליתי על
מטוס בדרך חזרה למקום שלי, בארץ- ישראל.
הוא ליווה אותי בטיסה ובדרך גם טרח לומר לי למרבה הזוועה
שמישהו כבר תפס את הגוף שלי וכנראה אצטרך להיות משהו אחר או
פשוט לחזור ולשבת בגיהינום. היו לי שתי שאלות אליו:
א. איך קרתה כזו תקלה?
ב. כמה זמן אני אצטרך להמתין בגיהינום, עד שיחליפו לי מיקום
ואני אגיע לגן-עדן?
הוא די התרגז שציינתי משהו בקשר לתקלה וציין שזה בגלל
המודרניזציה ושעכשיו ממחשבים את כל העסק למעלה, אז זה ייקח
זמן. "עדיף שלא תתרגז," הוא ציין והוסיף, "משהו כמו ארבעים
שנה, זה מה שתצטרך לחכות כנראה, עד שיוציאו אותך משם." אז מיד
ביקשתי שיחזירו אותי לארץ, ולא משנה בתור מה.
לקראת הנחיתה לא עמדתי בפיתוי ורציתי לשאול אותו לתוך איזה גוף
אני נוחת, הוא לא אמר במפורש אך ציין שזה משהו שקשור לקטניות.
אבוי לי, חסר לי רק להיות עבד בדרום ארצות הברית.

טוב אז לא נחתתי לארקנסו בתור כושי מארקנסו, יותר גרוע, נחתתי
לישראל, לממ"ט, בתור פחית שימורים - תירס! אחרי זה גם הבנתי
שעד שלא אמלא את ייעודי בתור פחית תירס, אני יכול לשכוח מלהגיע
לגן עדן, ודווקא מהסוכן הזה של "מטיילי השחקים" הבנתי שיש שם
ים כוסיות, שאני מקבל דירת שלושה חדרים וטלוויזיה ארבעים
ושניים אינטש. נחלים של בירות זורמים ברחובות והגראס זורם כמו
מים, כשהג'וינטים כבר מגולגלים.

פגשתי במקלט הזה עוד פחיות שימורים, חלקן היו פחיות - סתם
פחיות וחלקן היו אנשים שנתקעו כפחיות, כמוני בדיוק, שזה עורר
סימפטיה וזו בטח הייתה חצי נחמה בשבילי.
מיד הכרתי אנשים, אני טיפוס חברותי נורא, וזה לא היה קשה למצוא
חברים בחוג כל-כך קרוב עם דברים משותפים שייחדו אותנו. כל אחד
סיפר לי איך נרצח, ושאמרו לו שבטעות זה היה הוא, ושמישהו אחר
בכלל היה צריך למות ועשו טעות, כי יש שיטת תיוק ממוחשבת חדשה,
אז יש בלאגן שם למעלה: אחד סיפר לי איך הוא עלה על מטען צד
בדרום לבנון, כשהאביר לפניו היה זה שאמור היה לעלות על המטען,
ואחר סיפר איך כמה סרבים הוציאו אותו להורג, כשהיו רק צריכים
לכוון אותו החוצה. אחת שנרצחה על- ידי בעל קנאי, כשבכלל הבעל
היה אמור למות יום קודם בתאונת דרכים, בקיצור שיטת המחשוב שם
למעלה דפקה את הכול.

אפי ואני התיידדנו מיד, זה הבחור שעלה על מטען צד בדרום לבנון.
אני לא הבנתי איך יכול להיות, שחייל אמיץ שעלה על מטען צד
ופושע כמוני שהפסיד בקרב יריות בין כנופיות בפרדס כ"ץ, יכולים
להיות אחוקים, זה ממש לא מסתדר לי. אני ארס מתיידד עם נח"לוואי
צפונבון, אבל כנראה שהייתה בינינו כימיה, וכנראה שזה הספיק.
דיברנו על נשים, על בירות, על איך שמראדונה לא היה משהו,
ושגרמניה קיבלה פנדל במתנה ובגלל זה היא ניצחה. כי אחרת היו
קורעים אותם בהארכה. חוץ מזה, דיברנו על מה שהעיראקים באמת
מתכוונים לעשות עם הנשק הלא קונוונציונלי שלהם ואיך שהייתי
באמצע הכנת החדר האטום שכל החרא הזה קרה. כולנו ידענו שלסדאם
אין ממש אומץ.
 
בהיותי פחית תירס ידעתי שהסיכוי לזה שמישהו יפתח אותי ויאכל
אותי היו גדולים, כי הבנתי שזה מימוש הייעוד, ושמי שנפתח ונאכל
חוזר לגן-עדן ואפילו לא משלם מיסים על הדיוטי-פרי כי הוא אכל
אותה מספיק, אז פקידי המכס של גן-עדן לא מנג'סים לו יותר מדי.

זה אומר שדרכי לגן-העדן די גדולים ובטוחים ושבקרוב אני אהיה שם
ואשתגל על ימין ועל שמאל, ללא הבדל צבע, גיל, גזע, מין ודת.
אני דווקא מת על ג'ינג'יות. אומרים שהן נמרות במיטה ושהן
מלמדות אותך דברים, שפיזית, לא חשבת שזה אפשרי בכלל.
 
ואז פרצה מלחמה, כולם נעלמו להם, רק אני ואפי נשארנו. פחדתי
שהמלחמה תיגמר, שלא נממש את יעדינו ושנישאר תקועים כפחיות תירס
וחומוס. לא ממש רציתי לבלות את הנצח כפחית תירס. פחדתי גם
שיביאו עוד פחיות וישימו אותן בשורה הראשונה, ואז החארות
הקטנות האלה יחזרו לגן-עדן ואנחנו עדיין נהיה תקועים פה.

הכי הפחיד אותי, זה שאפי ילך, שאשאר לבד ובודד. לפי השמועות
(או אגדה אורבנית - תקראו לזה איך  שאתם רוצים), יש פחית אחת
שחיה כבר שמונים שנה באיזה מרתף בצרפת, מימי המלחמה הגדולה,
ואף אחד לא פתח אותה עדיין. לכולם היה הפחד שזה יתממש אצלו,
כולם ניסו לשדר אופטימיות. אך איך בן אדם שתקוע כפחית שימורים,
יכול לשדר אופטימיות, תגידו לי.
פחדתי כל-כך שזה יקרה, פחדתי שאני אתקע ככה ואז אני יכול לשכוח
מנהרות קונטרו ושרידאנס. מנהרות אמסטל, גינס וקלסברג (יש כמובן
מכבי וגולדסטאר). אני גם יכול לשכוח מג'ינג'יות, מדירת שלושה
חדרים וממשחקי אטארי, קומודור ו-XT.
ניסיתי לדמיין את עצמי מגיע רחוץ כולי, עם חלוק לבן, מוכן לנצח
של כיף, של בידור, של חוסר מעש. מדמיין את עצמי, מושיט כוס
לנהר הקרוב ושותה איזו מרגריטה, מסתכל על איזו אחת כוסית,
מזמין אותה לסרט שייצא רק בעוד שנתיים על כדור-הארץ. הסרטים
בגן-עדן יוצאים אפילו לפני שהתסריטאי כתב אותם.
גן העדן זו הציפייה של כולם. כי גן-עדן הוא מקום שאתה יכול
ליהנות בו מכל החומריות שאתה רוצה ומכל הרוחניות שאתה רוצה.
החושים שם מחודדים פי כמה וכמה מאשר על הארץ.
יש רק שני חוקים בל יעברו, אסור לרצוח ואסור להתאבד, ולמה
שמישהו ירצח או יתאבד במקום כזה. אפילו דאגו שלא תרגיש שעמום
גדול מדי. אם לא סקס, סרט, אם לא סרט, משחק מחשב, אם לא משחק
מחשב אז משהו אחר עקור כל אלימות. חוץ מזה שאין שם כלי נשק.
אם רצחת או התאבדת - מקומך בגיהינום מובטח.

מגיעות עוד קופסאות שימורים, אך למזלנו הטוב, הן נעמדות
מאחורינו. כולן פחיות ענקיות של רסק עגבניות. נראה לי שכעת, לא
ישתמשו בהן גם בעוד אלפיים שנה. אחת מהן היא אישה שנרצחה. היא
סיפרה לנו שהיא הייתה אמורה לעלות על קו שבע לתחנה המרכזית
בירושלים, אך עלתה לקו שתים-עשרה במקום. האוטובוס בער והיא עוד
חיה איזה ארבע-חמש דקות, אך בדרך לבית-החולים נקבע מותה. היא
הייתה בגיהינום שבועיים, עד שעשו שם ביקורת פתע פתע, ואז גילו
שהיא בכלל לא אמורה להיות שם, אני ואפי סיננו "כמו כולם!"
היא שאלה אותנו כמה זמן אנחנו כבר מחכים. אני זרקתי חצי שנה,
אני פה מאוגוסט בערך ועכשיו כבר פברואר. אפי זרק אז את הפצצה,
"שתים עשרה שנים", ואני חשבתי שאני מת. היא בכלל התייאשה והחלה
לבכות ואני ניסיתי להרגיע אותה. "את תראי!" אמרתי לה, "כולם
יוצאים מפה!"
היא, העגבנייה, הייתה מיואשת לגמרי. הייתי חייב להראות לה
שכולם יוצאים מפה ויהי מה.
הפסקת האש נכנסת לתוקף, סדאם נכנע, אפשר לפרק את החדר האטום.
כמה חבל לי שלא השתמשתי בחדר שלי. סתם ניילנתי הכול כמו אהבל.

לא פתחו אף אחד מאיתנו, אנחנו מיואשים לגמרי, גם אפי, אפילו
שעבר הרבה, חשב, שאם זה לא הפעם, אז כנראה הוא יהיה כמו הפחית
ההיא מצרפת, מהאגדה האורבנית.
הפחית, שקראו לה נעה, אמרה שהייתה עוזרת לאפי, לי ולעצמה, לו
רק יכלה, ואיך שהייתה מגיעה לגן-עדן, הייתה הולכת לשחק כדורסל,
שהיא מאוד אהבה.
החלטתי לעשות מעשה, לא אגואיסטי, שבשבילי זה הישג ענק. שמתי לב
שהילד של המשפחה משחק כל הזמן מתחת למדף של הקופסאות שימורים.
יום אחד כאשר הוא שיחק שם, דחפתי את אפי למטה, הוא נחבל קלות,
אך הילד לקח את קופסת החומוס ורץ לאביו "אומוס, אומוס, רוצה
אומוס!" האב פתח את הקופסה ואני שמעתי חרחור אחרון של אפי שאמר
"תודה!"
אך ידעתי שמה שעשיתי יביא עליי את סופי, כי אסור לנו לעשות
זאת, אסור לעזור בצורה כזו ושהבאתי עליי כיליון בצורה שבה
עזרתי לאפי. נעה אמרה לי שעשיתי מעשה יפה מאוד ושהיא התחילה
להרגיש כלפיי משהו. לפתע, משום מקום הופיע סוכן הנסיעות ופרש
כנפיו, "עשית מעשה לא אגואיסטי, עזרת לחבר בלי שיבקש ממך. לו
ביקש והיית נענה, שניכם הייתם בצרות עכשיו."

הגעתי לגן-עדן, מרוצה, אך השמחה ירדה די מהר. נעה שלי, היא לא
פה, בדיוק כשמצאתי את האישה שלי, גם אם לא הכרתי אותה והיא
נראתה כרסק עגבניות חשתי משהו כלפיה והייתי חייב לומר לה זאת.

תמיד קראנו אחד לשנייה תירס ועגבנייה, על-שם התכולה שלנו.
איכשהו ידעתי שברגע שאמצע אותה זה יהיה גן-עדן אמיתי, עד הסוף.

כל יום הגעתי לטרמינל ובדקתי אם השם שלה נמצא על אחת הטיסות
הנה, אך לא, היא לא הייתה.
לא התחשק לי כלום, כל דבר הזכיר לי אותה. לא ראיתי חי נצח בלי
נעה'לה שלי. בלי העגבנייה העסיסית שלי. זיינתי בלי רגש.
בלונדיניות, שחורות, ברונטיות, שחורדיניות, הכול. חוץ
מג'ינג'יות, פחדתי להתלהב ולשכוח מעגבנייה.
יום אחד עברתי ליד מגרש כדורסל וראיתי שם בנות משחקות. שאלתי
אותן אולי הן מכירות את נעה וייס, אך הן נדו שמאלה וימינה
בראשן לאות שלילה. הן אף הוסיפו שאם אני רוצה להצטרף אני מוזמן
אך אמרתי "לא!"

הייתי שם, בגן-עדן, ארבעה שבועות, עד שנמאס לי. לא יכולתי
לדמיין את עצמי בלי נעה. אז שתיתי שתי כמוסות ציאניד. עברתי
מיד לכניסה לגיהינום, במסוף מספר שלוש, כשלידי מסוף ארבע שמגיע
לגן-עדן. שם ראיתי ג'ינג'ית אחת, יפהפייה, לא יודע למה, אך
באינסטינקט של רגע חולף צרחתי "עגבנייה!" היא ענתה ישר
בהתפלאות יתרה "תירס? זה אתה?" התחבקנו והתנשקנו. היא אמרה
שמכרו את הבית שגרנו בו, כי הילד מת. הוא כנראה פיתח איזו
אלרגיה לגרגרי חומוס. היא עצמה עברה לאיזו פיצרייה ותוך פחות
משעה כבר הייתה פה.
סיפרתי לה על הייאוש שלי ועל כל הזמן שחיכיתי לה עד שהחלטתי
לשים קץ לכול. היא בכתה ולא הפסיקה לחבק ולנשק אותי עד אשר
הפרידו בינינו.

עכשיו אני בגיהינום, מחכה לשחרור שלי, בינתיים שמעתי שנעה בכלל
פגשה מישהו בפיצרייה לפני שהשתמשו בה, איזה קופסת פטריות
שמפיניון. 'כוס אמכ', חשבתי לעצמי, והפעם הבאתי לעצמי מקדם
הגנה מספר 756 ומרחתי אותו על עצמי. 'כוס אמכ'