נכנסתי למסיבה וחיפשתי אותו בעיניי, לא רציתי למצוא אותו,
קיוויתי שהוא לא יהיה שם אבל לא יכולתי להפסיק עצמי מלחפש.
"אין לך מה לחפש אותו, הוא לא הגיע עדיין", צעקה לי אלה ליד
האוזן ואני בקושי שמעתי אותה מעבר למוזיקה הרועשת, חייכתי אליה
חצי חיוך, היא החזירה לי חיוך ופנתה לרקוד.
סגרתי את הדלת אחרי וקולה של אלה הדהד בראשי "לא הגיע..."
הייתי מרוצה שלא אצטרך להתמודד עם מבט, פגישה או שלא נדע, שיחה
איתו, במיוחד לא אחרי השיחה שהייתה אתמול בבית הספר, סיפרתי לו
על כל מה שהרגשתי אליו בחצי השנה האחרונה והוא רק הנהן והבעתו
אטומה, עכשיו הוא ידע עליי הכל, הרגשתי כמעט עירומה לידו, הוא
ידע הכל ואני ידעתי רק שהוא "לא", לא כמוני, לא רוצה, פשוט
"לא".
אך למרות כל זה התיישבתי במקום טוב עם תצפית לדלת ולבי החסיר
פעימה בכל פעם שנפתחה וחיוכי נפל בכל פעם שלא היה הוא זה שנכנס
דרכה.
המוסיקה דפקה בראשי עד שלא יכולתי לסבול אותה יותר, מילאתי כוס
גדולה בקולה ועליתי לקומה העליונה, השקט שהגיע לאוזניי פתאום
היה מושלם, התיישבתי על ספה גדולה בחדר האורחים ושתיתי מהקולה,
קולות המסיבה מלמטה נשמעו רחוקים כל כך עד שהיו כמעט מרגיעים,
עצמתי את עיניי והקשבתי, הייתי נרדמת לולא שמעתי צעדים במדרגות
"דני, את פה?" ידעתי שזאת אלה, היא היחידה שקוראת לי דני ולא
דניאלה, היא תמיד אומרת שדניאלה זה ארוך מדי ועד שהיא תסיים
להגיד את שמי תשכח למה קראה לי בכלל. "פה", צעקתי, היא לא
הייתה לבד, שמעתי את הצעדים נפסקים, בסוף המדרגות כנראה,
לחשושים וצעקה של אלה "נו כבר!"
הוא נדחף לחדר ונראה כמו ילד קטן. אלה הציצה לחדר ונראתה מרוצה
מאוד מעבודתה. "אני יורדת למטה", הצהירה בחיוך, סגרה את הדלת
בחוזקה ויכולתי לשמוע אותה מקפצת במורד המדרגות וחזרה למסיבה.
הסתכלתי עליו, מחכה שיגיד משהו והוא רק הביט בנעליו כאילו היו
הדבר המעניין ביותר בעולם, "את גרמת לי לחשוב", שמעתי את קולו
בשקט. "מה?" שאלתי, הוא יישר את מבטו אליי, התקדם והתיישב
לצידי על הספה.
"חשבתי... אמממ... כל מה שאמרת אתמול... אני..." נראה כאילו
הוא פשוט לא מוצא את המילים, הוא התנשף בקול וגרד בראשו, לא
יכולתי שלא לחייך למראה המבולבל והמובך שלו, הוא קלט את חיוכי
וחייך גם, לפני שהבנתי מה קורה הייתי בין זרועותיו כששפתיו על
שפתיי, הוא חיבק אותי ולחש "אני כן" "כן מה?" שאלתי, למרות
שכבר ידעתי את התשובה... "אוהב אותך". |