אף פעם לא הייתי בדיכאון, לפחות ככה נראה לי, כי אף פעם עוד לא
הרגשתי מה שאני מרגישה עכשיו , העפתי מבט למיטה המבולגנת
בידיעה שלמה שבלילה לא זכיתי לדקת שינה בה, פעלתי כמו מכונה -
פניתי למקלחת צחצחתי שיניים ושמתי לב טוב טוב שלא אראה את
השתקפותי במראה, לא רציתי לדעת איך נראה בן אדם עצוב, בן אדם
עצוב באמת.
אתמול בלילה כששפכתי את ליבי בפניו והוא לא אמר דבר חוץ מ"לא",
לפחות זה כל מה ששמעתי, לאחר מכן כל דבריו נראו לי כסרט אילם,
שפתיו זזו אך לא שמעתי כלום, לא חשבתי שזה יפגע בי עד כדי כך
עד כדי שאאבד כל רצון לישון או להתעורר, לאכול ואפילו ללכת. לא
ידעתי שהדבר היחידי שארצה לעשות הוא כלום, והכי הרבה לא ידעתי
שבבועה הורודה שבה חייתי, עד שהוא בא וניפץ אותה, לא היה כלום,
מושג לא קיים. תמיד היה משהו שבא במקום הכלום הענק הזה, אבל
הוא היה הראשון שהכניס את הכלום לבועה שלי, ללב שלי.