יום לפני שעזבת את הבית אמרת לי בסוד שאת פוחדת,
'זו רק אוניברסיטה...' צחקתי עלייך, אבל את ארזת עם ידיים
רועדות ממלמלת לעצמך וגם לי בעצם שמה לעזאזל יש בבית המקולל
הזה שעשה לך כ"כ הרבה רע ועדיין... קשה לעזוב.
'אל תדאגי...' אמרתי לך אז 'את תבלי פה עוד הרבה, את עדיין פה
לידנו... קרובה'.
מכולם נפרדת מחוייכת, מתרגשת, רק כשהסעתי אותך לתחנה מרכזית
מצדודית עיני ראיתי את הדמעות זולגות אחת אחת ושוב צחקתי, כי
לא הבנת עד כמה רציתי אני להיות במקומך, לעזוב את הקירות
הללו.
על האוטובוס של 7 בבוקר לא רצית לעלות אז ישבנו בבית קפה עד
לאוטובוס של 8, אמרנו אז ששום דבר לא ישתנה ביננו, שאחיות זה
לנצח, שנדבר כל יום, שאני אבוא אלייך לישון, הבטחנו אז הרבה
מאוד דברים וזה שימח אותך ועל האוטובוס של 8 עלית.

לא דיברנו כבר חודש ימים, כשאנחנו מדברות זה בד"כ בצעקות.
הביתה את לא באה, גם לא בשבתות, טוב לך שם...
את הבית ההוא השארת מאחורייך, את הקירות הללו, שספוגים בכ"כ
הרבה מראות כאב, מחקת כלא היו.
אבל אני, אחותי היקרה, עדיין חיה אותם, כל יום, כל דקה.

אני לא יודעת מה מתרחש בחייך, לפעמים אני נכנסת לבלוג שלך
ומתעדכנת, קוראת על חייך באינטרנט עם עוד מאות אנשים אחרים.
בפעם האחרונה קראתי שפגשת מישהו, מזל טוב אחותי היקרה, מגיע
לך.

בתקווה שמתישהוא תבואי, תמשכי לי בשיער ותגידי 'רוני רון בואי
ניקח ארגז גלידה ונשב על החוף', כמו פעם, זוכרת?