[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניביקי שגב
/
מקומות שקשה

"היי אבא מה המצב?"
-
"תקשיב אתה יכול לבוא לקחת אותי?"
-
"כן סיימתי עכשיו, ביטלו לנו שעות היום בגלל חנוכה"
-
"סבבה אני מחכה לך, יאללה ביי אבא"

בדקתי שהמדרכה לא רטובה והתיישבתי מול הכניסה לבית הספר.
היום היה מהימים האפורים האלה, מהימים שהשמיים נראים כגוש אחיד
של אפור וצינה מתנשאת באוויר.
מכולת הזבל לידי הייתה רטובה ונוטפת, כיאה למכולות בימים כגון
אלו.
מבפנים ומבחוץ ניתרו חתולים לכל עבר.

הצצתי בשעוני, השעה הייתה כבר שתיים ועשרים, אבא צריך להגיע כל
רגע. מאחורי נשמע הצלצול שמורה על סוף השיעור.

לאחר מספר דקות המונים של ילדים פילסו את דרכם אל מחוץ לדלתות
בית הספר, ביניהם גם חברה שלי.

חברה שלי הכי יפה, גבוהה (כמעט יותר ממני), שיער בלונדיני,
עיניים ירוקות ומבט חתולי שאני אוהב מאוד.
היא התקדמה לכיווני, אני נעמדתי ופרשתי את ידיי לצדדים בכדי
לחבק אותה. היא נכנסה ביניהן וידיי כמו מלחציים גאות החלו
להינעל על מותניה. "מה איתך?" שאלתי בנימה עניינית, היא בדיוק
החלה לענות כשהבחנתי שאבא צופר לי.
הרפתי מאחיזתי, נשקתי לה פעם נוספת והוספתי שאדבר איתה בערב.

עליתי לאוטו של אבא, ברדיו התנגן השיר:"Drops Of Jupiter" בד"כ
אני נהנה לשמוע אותו, אבל הפעם רציתי לשמוע מוזיקה מהפלאפון
שלי, שהיה די חדש (פחות מחודש), מה שמסביר את העובדה שנהגתי
לעדכן את רשימת ההשמעה שלי מדי יומיים.

אבא החל לספר לי על כל מיני דברים כך שלא הייתה לי ברירה אלא
לוותר על המוזיקה. אחרי שסיים נזכרתי שיש לי תערוכה באמנות עוד
שבועיים, ושאני צריך חתיכה גדולה של עור.
"אבא אתה יודע איפה אני יכול להשיג עור?"
"אמממ... עור? בשביל מה אתה צריך עור?"
"כי יש לי תערוכה באמנות על גוף  האדם והחלטתי על רעיון" פתאום
כבר פחות עניין אותי העור, רציתי להתפאר ברעיון שלי שהיה ממש
טוב לדעתי.
אז ככה, הרעיון שלי הוא לקחת חתיכת עור ולחרוט עליה את
הפרופוציות המדוייקות לכל חלק בגוף האדם.
כלומר, באיזה גודל צריך להיות כל איבר ביחס לקבוע מסויים,
שבחרתי שהוא יהיה היחס האידיאלי בין רוחב העין לאורך הגוף.

ככה, כאשר אני אציג את גוף האדם כמספר משוואות פשוטות על חתיכת
עור, אני בעצם אגחך את אידאל היופי הסימטרי.
אני אראה שהשאיפה לסימטריה היא מתמטית בלבד, ולשפוט אנשים עפ"י
מספר משוואות פשוטות, פשוט לא נתפס כדבר הגיוני.

כמובן שלא החסרתי פרט מאבי והוא רק הינהן לעברי ומדי פעם נהם
לאות הסכמה, עם מעט אכזבה מצדי והבטחה לחומרי גלם מצידו נגמרה
שיחתנו בדבר התערוכה.

שאלתי את אבא לאן נוסעים, הוא ענה לי בקצרה שנוסעים לבקר את
סבא וסבתא, ובאותו משפט ציין באוזני שבעוד יומיים האזכרה של
סבא והוא מצפה ממני להיות שם.
האמת שזה די מעצבן להיסחב כל שנה לבית קברות בכדי לזכור אדם
שאין לי ממנו זיכרונות, אבל הוויכוח יהיה לא הוגן כלפי אבי אז
רק משכתי בכתפי.

נסענו.

נכנסנו עם המכונית לבית הקברות, ואבא המשיך עם המכונית עד חלקת
הקבר של סבא וסבתא שכמובן נקברו אחד ליד השניה.
ירדתי מהאוטו, אני עם עצמי ואבא עם חומרי ניקוי, דלי ומטאטא
כביש.

התמהמתי מעט עד שנכנסתי למקום בו היו קברים, בלבי חשבתי איזה
בזבוז של שטח.
כן אני יודע שזה נשמע חצוף עד אין קץ, אבל עלתה בליבי שאלה:
האם המתים לא היו מעדיפים שבמקום בתים קטנים לגופותיהם ינוצלו
השטחים הללו בכדי להקים פארקים או שמורות טבע.
מקוצות שמנציחים את החיים במקום את הקץ?
אני סבור שכאדם מת הייתי שמח מאוד אילו במקום להנציח את מותי
(סוף קיומי) היו מנציחים את הקיום של דבר אחר.
ולא, לא של מצבת שיש. (אבל שוב, אני כנראה מוזר...)

בכל אופן עליתי במדרגות שמובילות אל חלקות הקבר, בעודי מפלס את
דרכי בין הקברים הבחנתי בצפיפות הנוראה הזאת ובאחידות הקברים.
הדבר היחיד שהיה שונה היה השמות וכנראה גם השנים.
תקראו לי משוגע אבל אם כבר להנציח למה ככה?
זה היה נראה לי מאוד המוני.
אני חושב שמוות זה דבר אישי.
למה לא לקבור באיזה מקום מגניב עם תמונות וחפצים שהאדם אהב?
למשל אם אותו ישיש או בחור (כן גם זה קורה) היה חרמן אז למה לא
לצייר לו איזה כוסית על הקבר?
או למה לא לכתוב איזה משהו מבדח, או עיצוב של איזה מאפיין.
נראה לי שהיה ממש מצחיק שעל אחד הקברים פה, לדוגמא של "שושנה
פלוצקין" היו שתי בליטות.
למה להתייחס למוות בכזאת יראה? הרי כולם מתים בסוף לא?
זה כמו להתייחס לחצ'קון הראשון בקדושה, לתת לאיזה רבי לפוצץ
אותו במי קודש, אח"כ לעטוף אותו בקלף ולתרום אותו לעניים.

אם כבר צריך להתייחס לחיים בקדושה! (לא שאני חסיד גדול, אבל זה
פשוט נראה לי יותר הגיוני אם לא מתבקש). לעשות את הדברים
שמביאים להנאה הרבה ביותר, כי הרי שלא כמו במקרה המוות, לא
כולם חיים.

ראיתי את אבא מתקדם ממרחק לעברי ולעבר סבא וסבתא, בכלל לא
הבחנתי בכך שהוא הלך למלא מים בדלי.
פתאום נתקפתי חרדה וחשבתי איך אבא היה מגיב אילו שמע את
מחשבותיי.
החלטתי להפעיל את המוזיקה מהפלאפון שלי.
כשאבא היה מספיק קרוב הוא ביקש ממני להתאפק ולכבד.

ואני חשבתי לעצמי, למה להשמיע "Coldplay" בבית קברות זה נקרא
לא מכובד. חשבתי על זה שאם הגופות המעלות ריקבון מתחתי הם באמת
סתם יותר משרידים של מה שהיה פעם אדם, ויש פה איפשהו גם מה
שנקרא "נשמה" אז היא בטח הייתה רוצה להתעדכן בחדשות העולם
ובתרבות.
והדבר היחיד שמספרים לה תמיד הוא רק מה קרה לי, לי ולי.
אני, מעדיף להישאר עם המוזיקה.

אבא החל לנקות ביראה ובעצב את חתיכת השיש שהיוותה עבורו עולם
ומלואו, ואני קיוויתי שביום מן הימים אני לא אהיה כך.
וגמרה בליבי החלטה שכשיהיו לי ילדים אני אבקש מהם לקבור אותי
עם הפרצוף כלפי מטה ושיהיה כתוב על המצבה: "הלך כנגד
הזרם"

אבא ביקש ממני לעזור לו, בחוסר חשק רב ובקור יותר גדול עזרתי
לנקות את הקברים.
ככל שניקיתי יותר כך הלכו ידיי ונעשו כחולות יותר.
בפעם הראשונה בחיי ראיתי את ידיי בצבע שיהיו מיד אחרי שאמות,
הוקל לי מעט.
כשפניתי ללכת אבא הזכיר לי לשים אבן על כל אחת מן המצבות,
הרמתי שני אצטרובלים והנחתי אותם יפה על כל מצבה.
"זה לא אבן" אבא אמר מהר והביט בי בתוחכה.
"מה ההבדל?" שאלתי, "האם לאבן יש איזה סגולות מיוחדות
שלאצטרובל אין?" אבא לא ענה.
אני לעומת זאת סיפרתי לו שזה מנהג עתיק שנועד לסמן היכן נקבר
אדם בדיוק כמו תפקידה של המצבה ושאין בזה טעם ממשי.

אבא אחרי שיחה כ"כ מגוונת על המוות יצא בהכרזה "אינני מפחד
מהמוות!", אני הגבתי כאילו זה דבר שבשגרה: "נו בטח שאין לך מה
לפחד, הריי היחיד שלא יודע שהוא מת הוא המת עצמו"
אבא חשב קצת על זה ואמר שלפעמים אדם יודע שהוא עומד למות.

חשבתי על זה גם אני ולא הצלחתי לקבוע האם אני מסכים לזה.
אני באמת יכול לתפוס את קץ התפיסה שלי?

אחריי שסיימנו את העבודה בבית הקברות הלכנו לאכול ב"בית
הסטייק", אחלה מקום אם תשאלו אותי!
אני לא יודע כמה פרות אכלתי, אבל היה טעים, וזה העיקר נכון?

חזרתי הביתה, שטפתי ידיים והתקשרתי לחברה שלי.
דיברתי איתה על כמה ילדים יהיו לנו כשנתחתן ועל עוד כל מיני
נושאים שמדברים עליהם בטלפון.
באיזשהו שלב בשיחה החלטתי לסיימה בכדי לכתוב סיפור.

את הסיפור שכתבתי אני מקווה שינציחו כסיפור שאבי אף פעם לא
קרא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אמא המקרר נופל
עליי!!!

-בסדר!!!





יומניו של חתול
מעוות בדיחה
ישנה


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/12/05 22:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניביקי שגב

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה