"סוף החופש מתקרב," התחלתי בהכרזה, "וחייבים לבלות בפעם
האחרונה לחופש!!"
"אני לא ממש מסכים, אבל אם את אומרת.." ענה ערד, שנורא אהב
חופש כמובן, אבל גם היה עצלן.
"אז בוא אני אתה וטניה נלך למכון וייצמן. ההורים שלי עוד
בחו"ל, אני אגיד לאחי שאני אצל חברה אחת ונוכל להישאר שם כל
הלילה..
אתה בא, או שאתה משתפן?.."
"אני בא," הכריז בעייפות מובהקת.
"אבל טניה לא."
כבר התחלתי לפתח תקוות שאולי סופסוף רק שנינו, ערד ומעיין,
נבלה קצת לבד.
"למה.. אהמ, למה טניה לא תבוא?" שאלתי, מעמידה פני מאוכזבת
ומופתעת.
"היא לא יכולה, היא צריכה ללכת לקרובי משפחה."
"אוי.." אמרתי, באכזבה אמיתית-מזוייפת חלקית, "חבל.."
הייתי מאושרת להיות לבד עם ערד. ערד היה פשוט.. הכל. אם אתם
מבינים למה אני מתכוונת..
"כן. אז מתי נלך?..."

בעשר וחצי בלילה כבר היינו בשער של מכון וייצמן, מוכנים לכל
צרה שתבוא עלינו. שנינו בג'ינסים וחולצות שחורות, וג'קטים
גדולים. ידענו שיהיה קצת קר כי לילה.
זימזמתי לעצמי כל הזמן שירים ולבסוף הגעתי לשיר "שלנו"..
התחלתי לשיר אותו בשקט בעוד אנחנו פוסעים לאיטנו בתוך המכון
הריק מאדם בחושך.
לאט לאט בלי לשים לב התחלתי לשיר אותו טיפה יותר חזק.. ועוד
קצת.. ולבסוף הוא זיהה את השיר והתחיל לשיר יחד איתי.
היה כיף. ממש כיף.
ואז הגיעו היתושים!!!
מזל שהבאתי תרסיס נגד עקיצות. רק הזימזום שיגע אותי.
"אז לאן הולכים?" הוא שאל.
"למבוך!" מיד עניתי
"המבוך הוא התחנה הראשונה. תמיד רציתי לראות את המבוך בלילה."
הוא הסכים איתי ומהירות כבר היינו במבוך.
זה לא באמת מבוך, אבל.. שיהיה.
טיפסתי על אחד מהקירות המעוצבים והתיישבתי למעלה. אחריי גם ערד
עלה, והתיישב לידי. התסכלתי על הכוכבים ולא אמרתי מילה.

התחנה הבאה שלנו הייתה האגם. האגם המיניאטורי הזה שמלא
בצפרדעים ודגים ויש לידו ערבה בוכייה יפה וגדולה. התיישבנו
ודיברנו על נושאים מטומטמים מהרגיל וזרקנו חתיכות של
סנדוויצ'ים לדגים שבמים. השעה הייתה כבר רבע לשתיים עשרה,
בילינו הרבה זמן במבוך וסביבתו. אחר כך הוצאנו שנינו מהתיקים
הגדולים רולרבליידס ורכבנו על השביל ועל הכביש הריק שמסביב. זה
שרף עוד כשעה וחצי וכבר היה אחת וחצי לפנות בוקר.
ואז הלכנו למצפה שמשקיף על המראות הסולריות שעדיין היו הפוכות,
כמו כל הימים. הסתכלתי מעבר למצפה וראיתי את הירידה התלולה
והמסוכנת למראות, עשרות מטרים מטה.
ישבנו על הספסל המעוגל המוזר.
הסתכלתי על המראות הגדולות-ענקיות-אינורמסיות וחשבתי עד
כמה שזה טיפשי, כי אני ממש בלתי נראית מבחינתו של ערד.
הזלתי דמעה אחת וניגבתי אותה במהירות.
אחר כך נרדמתי מסתבר.

ערד העיר אותי במהירות.
"מעיין תסתכלי!!" הוא אמר בהתלהבות.
"המראות!! המראות הסולריות!!!!!" הוא צעק. הרמתי את ראשי העייף
למעלה, מביטה בשמיים אפורים-כתומים ואז למטה. אכן המראות
הסולריות לא היו הפוכות. הן היו פתוחות וזהרו באור השמש שהשתקף
עליהן מבין העננים. לפנות בוקר מדהים.
אני וערד ישבנו יחד ואני רעדתי מעט. הוא שם עליי את הג'קט שלו
למרות הקור של בוקר שהיה. הייתי מאושרת.
חייכתי והסתכלתי על המראות ואז על ערד.
והוא אמר את המשפט שאני בחיים לא אשכח.



"חבל שטניה לא פה."