אני לא זוכר מתי היתה הפעם הקודמת שאכלתי אחד מהסנדוויצ'ים של
איציק ורותי. אני בטוח שזה לא היה בשנה האחרונה, שבה הדרתי את
רגלי - בכוונה או במקרה - מרחוב שינקין. גם בשנתיים שלפני
הגעתי לאזור לעיתים רחוקות, אם בכלל, בטח לא בבוקר ואפילו לא
בצהריים. בטח לא כדי לאכול סנדוויץ'. בעצם גם הפעם לא הגעתי
לשם בשביל הסנדוויץ', אבל היה כבר צהריים והבטן שלי הייתה ריקה
וקצת מקרקרת. טוב. האמת היא שמה שהסתובב לי בבטן היה הרבה יותר
מסתם רעב.

ההתרחקות משינקין היא עניין מורכב. הרבה זכרונות. זכרונות
רעים, שעשו לי חשק לברוח גם בפעמים המעטות שהגעתי לשם. אבל
אולי הרבה יותר מזה, זכרונות טובים, מתוקים, רכים, שמותירים
אותי בלב נחמץ. פעם זו היתה התחושה הקשה של הניגוד בין
הזכרונות למציאות. בין מה שהיה ואין. או הבלבול שבו משאיר אותי
הזיכרון של הדברים שנראו פעם ככה והיום אחרת. כמו "קפה תכלת",
שנמצא במקום שבו היה אולם השמחות "תכלת" של דודה שלי. והדודה
איננה, והאולם איננו, ורק השם נשאר. אותו המקום, אותם הקירות,
ואפילו צבעו שם כמה דברים בתכלת (אני חושב, לא בטוח). יש בזה
משהו ציני עד כאב. רציתי לעצור אנשים ולומר להם "היי, כאן היה
האולם של דודה מרים". אבל פחדתי שהם יגידו "אהה" נבוך, שהוא
בעצם כמו לומר "אז מה?", רק יותר מעליב.

אבל זה היה פעם. היום, זה לא היה המפגש של המציאות עם הזיכרון,
אלא התחושה שהזיכרון הוא חלק מהמציאות. לא פלאשבק שלקח אותי
למקום וזמן שלא קיימים, אלא הקיום של העבר כחלק מההווה שלי.

ביקשתי סנדוויץ' בבגט, חצי קישואים וחצי חצילים, וכוס גזוז
שעולה שני שקלים ותמיד היינו צוחקים שיש לה טעם של חומר ניקוי.
וכשהמוכר (אולי זה איציק, אף פעם לא שאלתי) מרח את ממרח
הקישואים הבלתי מפוענח ההוא, התבדחתי איתו על זה שאני כזה
"בוק", כי עברו שנתיים או יותר מאז שאכלתי אצלם סנדוויץ' ואני
לוקח בדיוק אותו הדבר. לא מסוגל לגוון. המוכר אמר משהו על זה
שזה "הטעם של פעם".

וזה היה הטעם של פעם, אבל גם הטעם של עכשיו. הפעם היה עכשיו.
והמכולת, והמאפיה, ובית-המרקחת, והגינה, היו אותם אלו שאליהם
הייתי מתעורר באותם בקרים של לפני שלוש שנים. ו"בית דבר" לא
נראה לי כמו נוסטלגיה אלא כמו משהו מוכר, יומיומי. והאהבה
שהיתה בי אז היתה בי גם עכשיו, למרות שידעתי שאני אוהב לבדי.
שאני כבר לא אוהב אדם, או זיכרון שלו, או זיכרון שלנו. שהאהבה
שלי תלויה באוויר כמו צלע של בית שנהרס, שנותרה באיזו לוליינות
בלתי מוסברת, עם החלונות ועם כמה לבנים חשופות, מתנדנדות. וככל
שזה נראה בלתי אפשרי, נשארתי מאוהב. נושא, עם נשוא, בלי מושא.
משפט שתלוי באוויר בלי סיום, דו-מימדי כמו הקיר.

שנה גרתי בבית מספר 33. זו אפילו לא שנה שאפשר להגיד עליה
שהיתה היפה בחיי. גם אין לי זיכרון שלה כמשהו עיקבי ומסודר, עם
רצף מהותי של סיבה או כרונולוגיה. רק רסיסים של תחושות
ותמונות, שבמאמץ אני מצליח לקשור יחד לארועים, לזמן. ועם
התחושה הדועכת של האובדן אני צובע מחדש את תמונות השחור-לבן של
הזכרונות שלי במתיקות שאבדה לי בדרך. מעיין נובע של כאב.

כל הכעס, והקנאה, והטינה והצער, לא משתווים לרגע של זיכרון
אמיתי של יופי בלתי ניתן לשיחזור. של התעוררות ובוקר, ושל רכות
מחובקת מתחת לפוך. ושל האמונה הבלתי מסוייגת שהיתה לנו בעוצמה
של האהבה, ובגילוי. של חלון המקלחת ששברנו מתנשפים בצחוק עד
דמעות. של רעידה משותפת בדרך מהמקלחת למפזר החום, ושל זיעה
משותפת בלילה אחד של קיץ. ושל החופש האינסופי שבו הרשינו
לעצמנו לאהוב. זכרונות שאין להם שותף מלבדנו.

עמוק בפנים נמצא האדם שהייתי. עדיין אוהב אותה אהבה, לאותה
בחורה שעדיין קיימת שם. אבל אני יודע שה"שם" הזה נמצא רק אצלי.
שאני יכול לשוב ולאהוב את הבחורה ההיא, רק לבד, רק עם עצמי, כי
רק שם היא קיימת. אין לה יותר קיום במציאות.

זה רק שבוע שהיינו ביחד כשהיא כתבה לי, והסבירה שכשאנחנו
פוגשים את האדם שאהבנו בעצם זה מישהו אחר. שיש לנו תמונה שלו,
בראש, והיא דומה לו מאד, אבל זה לא אותו אדם אלא מישהו אחר.
המישהו שאהבנו כבר לא קיים וחבל שאנחנו לא מבינים את זה
כשאנחנו פוגשים אותו. אני לא יודע אם הבנתי את זה אז. אבל היום
זה משהו שכל-כך ברור לי. וכשראיתי אותה הבוקר לא הצטערתי שאני
לא אוהב אותה יותר, גם לא התפלאתי. הפליא אותי איך אפשר להמשיך
לאהוב את מי שהיתה. ואחר-כך נזכרתי בתיאוריה ההיא על הזמן
והמרחב, ועל זה שהעבר לא נעלם אלא פשוט נמצא במקום אחר. וחשבתי
שבמקום ההוא אנחנו עדיין מתנשקים כל ערב בביישנות את הנשיקה
הראשונה שלנו, ויושבים כל בוקר מחדש בבית הקפה של אורנה ואלה,
ומגלים ששנינו שונאים אפרסמונים, וצוחקים באושר.