תמרה שלי / אבק רכבות |
זרים,
מלווה ומתעתדת,
כרועה עדר,
אולי של
זכרונות פעורים,
המילים שאמרנו
פורעות בי.
השיער שב ונח על
הכתפיים,
הרוח נבעטה פנימה,
נחבאת תחת הוילון שרקמתי,
נגיעותיך הלוחשות
שזורות בו.
רק לתפוס,
כחרוזים
ולענוד אל הצוואר.
הדשאים בוערים תחת רגליי,
אודם ושני,
לא מגעגוע,
לא מגעגוע.
ובאים ועולים
ירחים ושנתות
ואנו משני צידי האובדן
ובינינו
אבק רכבות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|