תמונתה של שי מתנוססת על שער המגזין ושי מחייכת.
היא מעלעלת בדפי המגזין ומגיעה לכתבה המרכזית בגיליון שבו היא
מככבת. "שי רוזנשטיין שהגיעה מהעיר הקטנה להכרה בינלאומית חוצה
גבולות, מדינות, דתות ותרבויות, הצליחה באמצעות הופעתה הבימתית
המרשימה ויכולת הריקוד הוירטואוזית שלה לסחוף אחריה מעריצים
רבים בכל העולם. שי רוזנשטיין שרבים מכנים אותה 'הפרימה בלרינה
של העולם'...".
"שי, תתעוררי, עוד 2  דקות מתחילה ההופעה" היה זה הספר הצמוד
של שי שסיים את הפן. שי הביטה סביב. היא היתה בחדר הלבשה מפואר
עם מראה ענקית במסגרת מוזהבת. סביבה התרוצצו המאפרים,
הקוסמטיקאים, הספר (או כפי ששי נהגה לכנותו, THE FAN MAN)
ודולי, החתולה הפרסית היפהפייה עם הצליעה החיננית.
שי, שהייתה תשושה ממסע הופעותיה בעולם, פיהקה, התמתחה וחשבה,
'אני בחלום מתוק'.
השעון מצלצל.
שי מתעוררת.
היא מביטה סביב בעיניים מצועפות ומפהקת. 'אח, זה היה חלום
נפלא' היא חושבת ומסירה את השמיכה מעליה. החדר חשוך ושי מדליקה
את מנורת הלילה, החדר נראה שונה.
שי מפהקת שוב, נועלת את נעלי הבית ויוצאת את חדרה לכוון
השירותים. בדרכה היא מבחינה בפוסטרים הנושאים את דמותה דבוקים
לקירות חדרה, היא מהרהרת על כך, ושנייה מאוחר יותר עשרות
מיקרופונים ומצלמות טלביזיה תקועות בפרצופה.
"האם זה נכון שדולי נפצעה? איך זה ישפיע על מסע ההופעות שלך?"
"כמה מופעים את מתכוונת להעלות על במות עירנו במהלך שהותך
כאן?"
"האם זה נכון שהורייך מלווים אותך לכל מקום?"
"האם זה נכון שאחיך, גל, עדיין פנוי?"
"האם...?"
שי לא ענתה לכל הכתבים והעיתונאים שכרכרו סביבה מהסיבות
הבאות:
1. היא לא ידעה את התשובות לשאלות.
2. היא לא צחצחה שיניים.
שי חייכה לכולם את חיוך הנסיכה כובש הלבבות שלה, התחמקה מהם
באלגנטיות ונכנסה לשירותים.
החדר חשוך.
ידה מחפשת את מתג האור ולא מוצאת אותו. 'האם הזיזו אותו למקום
אחר בזמן שישנתי?' שאלה את עצמה. עיניה מתרגלות לאפלה והיא
מבינה שהיא נמצאת באולם קולנוע. היא רואה אנשים ישובים בציפייה
לתחילת הסרט.
על מסך רחב ממדים החלו התמונות להופיע.
'הצלצול נגד הטינה' - זה היה שם הסרט.
הסרט נפתח בצילום תקריב של פה פעור שבתוכו רועדים הענבלים בקצב
מטורף. צעקה נוראית מחרידה את האולם. המצלמה מתרחקת והפה הופך
לחלק מקלסתר פנים שמזכיר לשי מישהי שהיא מכירה היטב. המצלמה
ממשיכה להתרחק, הצעקה ממשיכה להלום בעור התוף ואז המצלמה
מתייצבת כשדמותה של הצעקנית פרוש על המסך כולו. 'זאת אני'
אומרת לעצמה שי בהפתעה ומתמוגגת מאושר. על המרקע מתחיל מרדף של
יצורים מעוותי צורה המנסים להשיג את הנערה הצועקת, את שי.
היא בורחת והם רודפים מנסים להשיגה. 'הרבה טינה יש ביצורים
האלה כלפיי' חושבת שי, 'מעניין מה עשיתי להם'.
בתמונה הבאה צלצול טלפון מעיר את הנערה מחלום הביעותים. היא
פוקחת את עיניה. היא שטופת זיעה. קול עמוק מן העבר השני של הקו
אומר לה "יש לך שבוע לחיות אלא אם כן..."
הוא לא מספיק להשלים את המשפט וצלצול טלפון של מכשיר הסלולאר
של שי מקפיץ אותה ואת כל יושבי האולם. האור נדלק באופן פתאומי
ולחשושים מתחילים לרחוש באולם.
"זאת היא" אומר אחד.
"זאת שי רוזנשטיין" אומר אחר.
"מעניין מה היא עושה כאן" אומר שלישי.
ואז התחילו הדחיפות להגיע אליה ולקבל חתימה, לזכות בחיוכה.
"את גדולה" אומר בר מזל שזכה לחתימה וחיוך. "את שחקנית סרטי
האימה הטובה ביותר מאז... זאתי מהסרט הצעקה". שי נדהמת מעוצמת
ההערצה והאהבה שרוחשים לה אנשים.
כאב הבטן של הבוקר חלף. היא אומנם לבושה בפיג'מה ורודה ושיערה
סתור אך כל זה נשכח מן הלב לאור ההתעניינות בה. היא חותמת בקצב
מטורף, שרירי לחייה כבר מתחילים לדאוב מרוב חיוכים ואז מגיע
לעברה אדם ובמקום לבקש את חתימתה הוא  מתחיל לנער אותה.
"קומי! תתעוררי" הוא צועק.
שי קופצת בבהלה.
פרצופה לח.
היה זה האמרגן שלה ששלף אותה מתוך קערת הטריקס עם חלב שראשה
נשמט לתוכה. היא מנגבת את פניה ומסירה מהם את פירות הקורנפלקס
המיניאטוריים שדבקו בם.
"את לא נורמאלית, שי, עוד שעה מתחילה ההופעה ואת עדיין לא
לבושה. מזל שהגעתי, אחרת עוד היית נחנקת לי מהזבל שאת אוכלת".
"מצטערת" אומרת שי.
שי פותחת את ארון הבגדים ושולפת את בגדי הריקוד המצועצעים שלה.

"תזכיר לי איזה הופעה יש לי היום?" שואלת שי את האמרגן שהמתין
מחוץ לחדרה.
שקט.
"אדוני האמרגן" מנסה שוב.
שקט.
שי יוצאת מחדרה לבושה בבגדי ההופעה וה- FAN MAN קופץ לעברה
ומושיב אותה על הכיסא המסתובב מול מראה ענקית במסגרת זהב. "כמה
זמן את בשירותים, ההופעה מתחילה עוד פחות מרבע שעה"
הוא נותן לה מגזין שבו תמונתה מתנוססת על השער.
דה, ז'ה וו.
שי מחייכת.
'איזה חלום מוזר' היא אומרת לעצמה.
היא מחליטה, ליתר ביטחון, על מנת לוודא שאין זה חלום או הזיה
נוספת, לצבוט את עצמה ביד.
"איי!" צועקת שי.
אימא אבא וגל נכנסים בבהלה לחדרה.
"מה קרה שי?" הם שואלים בצוותא.
שי מביטה בהוריה ובאחיה ומחייכת.
"היה לי חלום משגע" היא אומרת להם.
"איזה חלום? על מה את מדברת?" אומרת אימא. "עוד שעה אנחנו
צריכים להסיע אותך להופעה שלך, מאות אנשים ממתינים לך, הייתי
בטוחה שאת מתלבשת לקראת ההופעה".
שי מביטה באימא.
שי מביטה בידה, היא חלקה, אין בה סימן כחול כפי שציפתה לראות.
היא עדיין בחלום.
"מזל טוב!" צועקים כל בני המשפחה והחברים פה אחד.
שי סיימה לכבות את 15 הנרות שהיו מונחים בצורת לב על עוגת
הגבינה, פקחה את עיניה וחייכה.
"מה ביקשת?" שאלו אותה כולם.

שי שתקה.
'חכו ותראו' אמרה בליבה, 'חכו ותראו'.