ועכשיו אנחנו יושבים פה- נוגעים לא נוגעים- וזה מרגיש כאילו
אלף חומות ניצבות ביננו.
אני מנסה להגיע אליך דרך המבט, דרך העיניים-
שתמיד אמרת שהן אומרות הכל, ותמיד איכשהו הצלחת להבין הכל
דרכן. אבל אתה כל כך אטום... יש לך מן מבט מזוגג כזה בעיניים,
וזה כאילו אתה בכוונה לא מסתכל לי בהן, בכוונה לא רוצה לראות-
לא רוצה לראות את הכאב הגדול שנמצא בהן- שמתחיל לזלוג לו לאט
לאט גם על הלחי...
לא רוצה לראות כמה פגעת- ועד כמה עמוק זה השפיע...
והדמעות זולגות, ויוצרות מן שלולית מצחיקה כזו. ואני מגחכת-
למרות שכלום לא הצחיק אותי באותו רגע.
ואתה מנגב אותן, בתנועות איטיות ומחושבות- אבל לא ברוך. לא כמו
פעם.
בוכה על משהו, אבל כבר לא ברור על מה... ונזכרת שאחותי תמיד
אומרת שכשבוכים ממשהו, אז גם פורקים דברים אחרים, ושהיא פעם
הרגישה אשמה כשבכתה בלוויה של גיל- אבל חשבה על משהו אחר
בכלל...
וכשנוגעים קלות בטעות- זה עדיין עושה לי משהו. עדיין מרגיש
מיוחד-
למרות שאני יודעת שהכל כבר נגמר.
אני מנסה להחזיק ברגעים האחרונים, מנסה לא לתת להם לחמוק- אולי
ככה אצליח להציל אותנו...
אבל יודעת שזה לא עובד, ושזה רק מקשה עלינו יותר ממה שזה כבר
קשה.
ואנחנו מנשקים לשלום- וזה לא כמו פעם.
ואני יוצאת מהרכב - בפעם האחרונה - וזה לא כמו פעם.
ואני מתחילה ללכת את ה-5 מטרים האלה מהרכב הביתה, ואני חושבת
לעצמי שמעולם לא חשבו כל כך הרבה מחשבות ב-5 מטרים...
אבל כשאני מגיעה הביתה, והכל נשאר אותו דבר-
ואבא וטל עדיין רואים כדורגל, ואמא עדיין מפריעה,
וכולם שולחים חיוך אוהב כשאני נכנסת בדלת-
הכל נשכח לרגע, ואז אני יודעת-
שזה לא הסוף. שדברים ממשיכים. וגם אנחנו- בדרכים מוזרות אולי,
ובכל זאת...
הכל נגמר, ועדיין כלום לא התחיל בכלל.
וזה לא יגמר אף פעם. |
