12.3.03
עד כה ניסה ככל יכלתו לא לחשוב על המוות. אך עכשיו, כשהוא קרוב
מתמיד, לא יכל להימנע מכך. פחד הוא לחשוב על המוות, הכיר הוא
את סיפוריהם הטראגיים של החללים, הכיר באכזריותו ובעקשנותו של
היושב במרומים לעקוץ דווקא בזמן הלא נכון. היש זמן נכון?

12.3.03
מדוע הדברים מקבלים משמעות עם המוות? אירוני הוא שרק כאשר אנו
חדלים, או אז אנחנו חלים...
מדוע צריכים לאהוב אדם רק כאשר הוא מת? תאהבוהו כעת! תוקירוהו
עכשיו! תעריכוהו בהווה! למד ממנו, הקשב לרחשיו, למילותיו,
לדאגותיו, לצרותיו, לאהבותיו, לשיריו. לדברים שהוא אומר בין
הדברים, למעשיו החרישיים והאציליים, לתורת חיו היחודית
והבודדה. חיו עכשיו! אל תתנו למוות להחיות... אל תתנו לחיים,
לאדם, לחמוק מביניכם.

12.3.03
עמד הוא בעמדה, חשב גדולות, תכנן קטנות. תיצפת, סרק, בחן, חשב,
בכה, אהב... בעיקר אהב. בעת היריה לא היה מופתע, הכיר היטב את
הסיכונים. לא הקליע הרג אותו, אם כי השנאה, חוסר האנושיות,
האכזריות. הניגוד בין אלה לבינו חצה את, האהבה והאמת שהיה מוקף
בהם ופילח את גולגלתו.
עם הקליעים ידע להסתדר אך לפרץ כזה של שנאה לא יכל. לא יכל הוא
ולכן נפל, עיניו פקוחות, גופו השמוט נחבט בבטון הקר, חומו
התנדף עם הרוח.