שלג.
זה מה שהיה לי בראש.
שלג לבן, רעש של שלג לבן כמו ששומעים בטלוויזיה כשהיא לא
מכוונת כראוי.
שלג לבן.

שכבתי על גבי, על המיטה שלי בחדר, בוהה בתקרה, מנסה להעלים את
השלג הלבן מראשי.
ממצמצת בעיניי בעייפות, כל כך רוצה שהשלג הזה ילך כבר.

היה קר בחוץ, ממש ממש קר.
הרוחות הלמו בחלון שלי באלימות, כאילו מנסות לפרוץ פנימה,
יכולתי לשמוע אותן שורקות לי.

נשארתי ככה עוד כמה דקות, על הגב במיטה שלי.
השלג הלבן עדיין בראשי.

לפתע הזיקה בראשי מחשבה. התיישבתי במהירות, בתנועה חדה
ובבת-אחת, עד כדי כך שנתקפתי בסחרחורת חזקה והרשיתי לעצמי לפול
שוב אחורה, אל המיטה הרכה.
הרגשתי כל כך חלשה.
אחרי שספרתי עד עשר הסתובבתי על הצד וקמתי בעדינות לכדי ישיבה
על קצה מיטתי.
ראשי עדיין היה סחרחר.

התרוממתי והכנסתי את כפות רגלי לתוך נעלי הספורט שלי, אפילו
מבלי להתכופף.
אהבתי שזה ככה, שאפילו לא צריך להיעזר בידיים.
מה לעשות.
כזו אני.
יצאתי מהחדר, מעבירה מבט איטי על הבית החשוך, מתעכבת על כל
רהיט ורהיט, כאילו זו הולכת להיות הפעם האחרונה שאני אראה
אותם.
העברתי אצבע על שולחן הקפה שבסלון, מרגישה אותו, נושמת אותו.
רעד של קור הציף אותי פתאום.
לקחתי צעיף וטרנינג, ויצאתי החוצה.

רק יצאתי וכבר הרוחות כאילו ניסו לדחוף אותי חזרה הביתה,
צורחות באוזניי בקול שקט מחריש אוזניים.
אבל אפילו הן לא הצליחו להעלים את השלג הלבן שבראשי ובטח שלא
יכלו לגרום לי לחשוב פעמיים.
הדקתי את הטרנינג לגופי, ויצאתי החוצה.

היה גשם, היתה רוח, היה ערפל. היה הכל ואם חושבים על זה, מאוד
יכול להיות שבאותו רגע אפילו אלוהים היה שם.
אבל לא היה לי אכפת.
רק רציתי להפטר סוף סוף מהרעש הלבן הזה שבאוזניי.
התחלתי לרוץ, בלי לחשוב. הכל, הכל רק לא לחשוב.

בהתחלה רצתי ריצה קלה וכשהרגשתי שיכולתי, הגברתי הילוך ופצחתי
בריצה מהירה, שאימצה את כל השרירים שלי.
רצתי כל כך מהר וכל כך חזק.
הערפל היה כל כך כבד שלא יכולתי לראות לאן רצתי, הגשם סימא את
עיניי כך שלא יכולתי לפתוח אותן והרוחות החרישו את אוזניי.
אצבעותיי היו קפואות.
השלג הלבן עודנו בראשי.
המחשתי את צעדיי את קצה גבול יכולתי, הכי מהר, יותר מהר
משהאמנתי שיכולתי לרוץ.

היה לי קר, הייתי עייפה. הרגשתי שוב סחרחורת, אבל הכרחתי את
עצמי להמשיך לרוץ... לאן לא ידעתי, רק רציתי להמשיך הלאה, מבלי
להסתכל אחורה, להמשיך הלאה... והלאה... והלאה...

השרירים שלי כבר התחילו לכאוב, והרגשתי רע כלכך, לא יכולה
לראות, לשמוע, להרגיש. צעקתי צעקה בכל ליבי וצנחתי על ארבע.

לפתע הרגשתי מים.
הם נגעו באצבעותיי הקפואות.
הם הרטיבו את ברכיי, וסובבו אותי.
שערי הבוצי והמבולגן ליכלך את פני.
הרמתי את מבטי והתחלתי לקלוט... ים. הייתי בים...
לפתע הגשם פסק, הרוח החלישה, והערפל וויתר.

לפתע הכל התבהר. הים התגלה לפני, משהו כחול ואין-סופי. רוח
קרירה עוד נשבה בפניי, אבל היתה זו רוח שונה ממקודם, הפעם היתה
זו רוח נעימה, מעירה.
התרוממתי על רגלי, והרגשתי אותן רועדות מתחתיי. נשמתי את
האוויר הקר אל ראותיי, מרשה לו לחתוך אותם ולצרוב אותן בקור.
קרן אור יחידה פצתה מן העננים, ונחה על פניי וחיממה אותי. חיוך
גדול נפרס על שפתיי, חיוך שלא היה רצוני, שלא יכולתי להלחם
בו.
הוא פשוט בא.

עצמתי את עיניי, והרשיתי לעצמי להסחף ברגשות שהציפו אותי.

הרעש הלבן סוף סוף נעלם.