מישהו כותב משפטים בגיר לבן על מדרכות העיר העמוסות.  אני לא
יודעת מי זה, אבל אני עוצרת תמיד לקרוא את המילים שלו.
המשפטים בדרך-כלל עוסקים באהבה, או בתעצומות הנפש הכרוכות
בתחזוקת החלומות של המתגורר בעיר הגדולה.  לפעמים ערים גדולות
נוטות להשכיח ממך את חלומותיך, אשר מתערפלים בין הערפיח,
התזזיתיות, הדוחק להספיק הכל לפני שיהיה מאוחר מדי,  אומרים
המשפטים הרשומים על המדרכות בגיר.  אני עומדת, ראשי מוטה
בזווית משונה למטה והצידה בו זמנית, ותוהה מי מאחורי מילות
המדרכות האלה.  בטח משורר מתוסכל, שנם על גג של איזה בית נטוש,
משקיף מלמעלה על העוברים והשבים.  מלאך בגרוש.
אני מחייכת כשאני נעצרת לעיין במדרכה, מעירה את תשומת לב עצמי
לעובדה שההיאחזות בבדלי חוכמות-של-גיר ממלאת את החלל האתאיסטי
שבתוכי.  אני מוציאה בקבוק מים מהתיק ומרוקנת את תוכנו על
המדרכה.  אני ממתינה עד שהכל נמחק, עד המלה האחרונה.  רוב הזמן
אני מאמינה שאין אלוהים, אבל מדי פעם אני רוצה את כולו רק
בשבילי.