עשן סמיך מילא את חלל הפה שלי, ואט אט חדר אל תוך מערכת
הנשימה. פליטתו האיטית היתה מלווה בשיעול, ולאחריו כחכוח.
פתחתי פי לרווחה, ודם זלג ממנו. הרגל רע, אני משער, אבל האם לא
כולם?
הוצאתי את המאכלת מהכיס, והתקרבתי אל אדם שעמד בפינת הרחוב.
הוא לא ראה אותי, אבל אני בהחלט ראיתי אותו. ראיתי את היד שלו,
אותה יד שאתמול הניפה שלט בהפגנה, שלט שגרם למוסטפה אל-מוזרק
להתעודד ולצאת לנקמה בישראל. השלט, היווה עידוד למוסטפה, שרק
במזל נעצר על ידי שוטרי מג"ב במעבר קרני.
אני הקטגור, הסנגור, והשופט של כל מי שאני מעניש. מעולם לא
החשבתי עצמי בתור מוסרי, ופעמים רבות הענשתי על סמך תחושות
בטן.
אבל הפעם, הייתי בטוח בצדקתי.
המאכלת הונפה אל על, וחצתה את ראשו של יואל, הבחור מפינת
הרחוב. הוא לא חש בה, אבל בקרוב הוא יחוש. מכה ניצחת שכזו...
הוא לעולם לא יצליח להתאושש ממנה. אף אדם מעולם לא הצליח.
נצחון הצדק, חשבתי לעצמי. אני חייב להתפאר במעשיי. ולעשן
סיגריית נצחון, כמובן.
הקטע עם הסיגריה היה פחות בעייתי, ותוך שניות היו ריאותיי
ספוגות עשן טרי. לאומת זאת, לא הייתה נפש חיה ברחוב. הלכתי
כ-20 דקות, לפני שמצאתי מישהו לחלוק עימו את גבורתי.
למרבה מזלי, היו אלו אפילו שני אנשים. אם, ובנה הקטן, שיונק
מחלב שדייה. נעמדתי מולם, ובקול גדול קראתי: "אני, היכתי את
עוכר ישראל, יואל בן יצחק, והוא ימות עוד שנה בדיוק מיום זה".
הם המשיכו בשלהם, אולי לא שמעו. "אני, הכיתי את עוכר ישראל
בצורה שאף רופא לא יוכל להצילו!", הפעם צעקתי זאת. הרגשתי את
גרוני רוטט, אבל האם ובנה אף לא הרימו מבטם אחד מן השני, כדי
להקשיב לבשורה שהבאתי עימי.
בזעם, הוצאתי את המאכלת מן החגור, וקרבתי אותה לגרון האם.
"כדאי שתעני, כשמדברים אלייך", אמרתי בטון חסר-רגש לחלוטין.
האין היא יודעת מי אני? הרמתי את המאכלת והחדרתי אותה לעיניי
האם. "כפי שלא ראיתני, לא תוכלי לראות", אמרתי. לקחתי את סכין
הקצבים שלי, וחתכתי את רגליי התינוק- "עכשיו תהיה לך סיבה טובה
להתרכז בו, ורק בו", לחשתי. והתרחקתי.
בכיתי כל הדרך, יודע שפעם נוספת נתתי לרגשות שלי לשלוט במוח,
ובמקום לבצע את עבודתי, פגעתי בחפים מפשע. עישנתי עוד סיגריה,
ובחור שעבר לידי אמר: "זהירות, עוד יהיה לך סרטן".
ואני רק שלפתי את החרב הארוכה והשחורה, ודחפתי אותה עמוק
לריאותיו. וכשהוא התקדם מעט, אמרתי: "אולי יהיה לי, בחור, אבל
עכשיו לך יש".