היא ניערה את הטל שהיה זרוע על ריסיה הסגולים, היא פרשה את
הכנפיים השקופות שלה באצילות נשית, והתעופפה לעבר שדה ירוק
ורך.
אילו רק ידע כמה רציתי בו, אילו רק חשב ולו לרגע על עתיד.
פרחיי הלילה נסגרו למראה פניה הנאות.
לבבות, לבבות השאירה מרוסקים לאחר שחלפה שוב מעל אגם התקווה.
כל כך יפה, ככה תמימה.
אני זוכרת את היום בו הוא מת, הוא לבש את הג'ינס שכל כך
שנאתי, בכוונה. הריב שלנו היה כל כך חזק, הוא נכנס למכונית
וברח
היא לא חשבה, מעולם היא לא חשבה. היא פעלה תמיד לפי רצון, עפה
וחוזרת ממקום למקום.
ריח גופה גרם לפרחים כפופים להתמתח בעוז, ולפרוש את עליים
בגאווה.
ריחה היה נעים מכל ריח אחר בעולם...
אני זוכרת כמה שנאתי אותו, כשהוא היה מתנהג איך שאני הכי
שנאתי. בכוונה היה עושה לי את זה.
הוא היה נהנה לראות את פני זועפות, הוא נהנה מכיווצי אפי.
למראה אפי המכווץ היה מגלגל את צחוקו על לשונו, כאילו הוא כדור
קטן ורך.
לרגע הרגישה עצב ממלא את גופה. מעולם לא הרגישה, מעולם לא
חשבה, לא היה לה מוסג איך להתמודד עם זה. היא הפילה אפלה על
העולם, ודמעותיה צרבו את האדמה בכאב אין סופי. כל הזוהר שלה
כבה, כל נשיותה צווחה בה
אני לא זוכרת את היום בו נפגשנו. כאילו היה בחיי מאז ומעולם.
איני זוכרת מתי זה התחיל וכמה זמן זה נמשך. תווי פניו חקוקים
בזיכרוני כמו שמיים כחולים, כמו שדה בפריחתו, כאשר פרחיו
מפיצים את הריחות הכי נעימים בעולם.
היא משכה את עצמה לסופו של היער, הותירה אחריה שדה חרוך בכאב,
מיי האגם געשו כמו סופה. דמעותיה עשויות מדם, וכוחה הולך
ואוזל, כל היער חש בכאבה המתגבר
אני זוכרת הכל.כל דמעה ודמעה שלו , את הצחוק העצוב, את החיוך
השמח, את קולו השלו שגורם לשינה מתוקה, את עורו הרך, את רגליו
הארוכות, את נשימותיו האחרונות, את דמו על פני, את מילתו
האחרונה.
ברגע בו עיניהם נפגשו, ברגע הזה ידעה היא שמחה, ידעה היא אהבה
, ידעה היא אושר, ידעה שרק אותו היא רוצה , ידעה שהוא פתרון
לכאבה, הוא יציל אותה מסוף אכזר. הוא, ורק הוא. אבל לצורך חיים
דרוש גם מוות.
אני זוכרת את שיחת הטלפון מהאמבולנס, החובש אמר שהוא רוצה
אותי.
הוא גם אמר שכידון ההגה נעוץ בתוך ליבו. והוא אמר שאין סיכוי,
גם הוא לא הבין איך הוא עוד בהכרה, הוא גם בכה.
בכוחות אחרונים נעצה את כאבה בלבבו, וכוחותיה החלו אט, אט
לחזור עליה. אורה החל בהבהובים של אושר, וגופה רטט במגע עם
דמו, היא רפרפה בריסיה הסגולים והחלה מרחפת בחזרה על היער
ההרוס.
אני הגעתי לבית חולים לפני האמבולנס. בחיים שלי לא נהגתי ככה.
הייתי מלוכלכת, מרוטת עצבים.
הם פרקו אותו כמו סחורה, כמו ממשאית הפורקת תחולת בית ישן.
רצתי עליו, הג'ינס השנוא עלי היה מוכתם בדם.
"תחזיקי.... לי... את ... את היד......
אאאאאל תעזביני...... אני אוהב אותך, אני מצטער"
אפי התכווץ ללא כוונה, והוא גילגל צחוק אחרון על לשונו.
"את כל כך את" ציחקק בעצב ולחש לי "קר..."
היא השיקה בכנפיה השקופות, והפיצה אביב סביבה. היא השיבה ליער
את חייו.
לבבות ,לבבות, לבבות מרוסקים הותירה אחריה באגם התקווה.
כאשר צל ברח מפניה, ואורה חזר לה, פרחי האביב הזדקפו בגאווה,
נפנפו בעלים בשלל גוונים וריחות. עשב השדה הירוק התרכך כמו צמר
גפן.
מיי אגם התקווה המתיק כדבש.
חיים.
חיים בכל מקום.
חיים חזרו על היער.
לאחר מכן, הכל היה מהר כל כך לפני שהבנתי מה.
ואני עומדת שם נקיה בדמו.
הרופאים קבעו מוות, אימא שלו בוכה בהיסטריה.
ואני. עומדת שם, מרוחה בדמו, קולו עוד מהדהד באוזניי.
המשפחה מגיעה , חברת קדישא באה.  
ואני עומדת שם בעולמו, שניה אחרונה.
ושוב נוסעים.
ושוב פורקים לי אותו. פורקים לי אותו לתוך האדמה.
ביער מלא חיים.
ביער בתוכו אגם.
ביער מלא ריחות נעימים, ריחות אחרים אותם לא הרחת מעולם.