יש לי כלב. שמו בוני. קיבלתי אותו במתנה ליום ההולדת שלי.
אבא שלי לא ממש אוהב כלבים. הוא תמיד התלונן שהכלבים חופרים לו
בגינה, והוא לא התלהב במיוחד מבוני.
בוני הוא גור חום עם פרווה שעירה. הוא מאוד אהב אותי.
כשחזרתי מבית הספר הוא תמיד קפץ עלי, נבח ושקשק בזנבו הקצר.
לעת ערב, הייתי לוקח אותו לטיול קצר בשדה. כל יום למקום אחר.
מידי פעם היינו עורכים בנינו תחרות ריצה, שבוני בדרך כלל ניצח,
אבל הוא ויתר לי לפעמים.
היום אחר הצהריים, חזרתי מסית הספר, ובוני לא היה. הוא לא רץ
או נבח לקראתי. התחלתי לחפש אותו מסביב לבית, בשדה בחורשה.
טיפסתי על הגבעה הכי גבוהה, והתיישבתי על סלע גדול. היום היה
בהיר. מהגבעה ראיתי לרחוק את כל השדות וחשבתי לאן הוא יכול
להיעלם. הבטתי לעבר האופק, במקום שהרבה פעמים הרבנו לנוח.
חשבתי על בוני, על הטיולים שלנו, תחרויות הריצה ובמיוחד איפה
הוא עכשיו?
כשבאתי הבייתה אבא שלי כבר הגיע. שאלתי אותו על בוני. אבא אמר
שבוני הוא כבר כלב גדול, וכלבים גדולים הולכים לחפש כלבה בשביל
להקים משפחה.
נכנסתי לחדר שלי, ונשכבתי על המיטה. התגעגעתי מאוד לבוני.
למחרת כשחזרתי מבית הספר, ציפתה לי הפתעה קטנה. אבא שלי הביא
לי חתולה. הוא אמר שאני לא צריך לדאוג יותר לבוני. לבוני יש
משפחה חדשה ולך יש חברה חדשה. בלב אני עוד חשבתי על בוני, אבל
לא הראיתי זאת.
החתולה הייתה שונה מאוד ממנו. לא יכלתי לעשות איתה תחרויות
ריצה, ומלבד ללטף אותה או מדי פעם ליזרוק לה משהו שתשחק איתו,
לא ידעתי מה עוד אפשר לעשות איתה.
בכל יום שחזרתי מבית הספר קיויתי לראות את בוני רץ לקראתי,
וקופץ עלי.
אבל במקום זאת, ראיתי רק את החתולה מגרגרת שילטפו אותה ואפילו
היא לא הלכה לקראתי.
אחרי מספר חודשים, שכבר התרגלתי לחתולה, חזרתי מבית הספר. בדרך
הביתה ראיתי גור קטן דומה מאוד לבוני כשקיבלתי אותו, הרמתי
אותו, ולקחתי הביתה.
תהיתי אם הוא יכול להיות הבן של בוני.
אך יותר מכל חשבתי איך הוא הסתדר עם החתולה?